מי שומר על השב”כ?
יש ארגון אחד בישראל שאף פעם לא נותן דין וחשבון, שאין אצלו מחדלים ותמיד חומק מביקורת ציבורית
“הם בגדו בנו”, אמר על השב”כ משה לנדוי ז”ל, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, ומי שמונה לבדוק את העינויים בשב”כ, בראיון לארי שביט שפורסם ב’הארץ’. “אמרתי לאנשי שירות הביטחון הכללי שאנו חשים נבגדים… כי אנחנו נתנו להם קרדיט. ראינו דברים מאוד קשים. ראינו אמות מידה שהושחתו. ראינו כיצד אזור הדמדומים באמת השחית את שרות הביטחון הכללי… ראש השב”כ חשף בפנינו והבטיח לנקות את האורווה. ואני חושב שהתכוון לכך. אבל אלה שבאו אחריו נהגו אחרת. וככל הנראה היו שוב מסרים כפולים. תורה שבכתב – ועדת לנדוי; ותורה אחרת בעל פה – בשטח. והדבר הזה הוא נורא. כי בתוך השירות חייבת להיות אמת גמורה. אם האמת הזאת מתפוררת, אוי לשירות שבידיו מפקידה המדינה תפקיד כה חיוני ואולי לכולנו”.
לנדוי לא תיאר לעצמו, שהוא יישב עם בכירי השירות יציג לפניהם את המלצותיו וקביעותיו על גבולות החקירה, יסביר מתי מותר או אסור לחץ פיזי על נחקר, ובאבחת יד ראשי השירות יורו לפקודיהם לא לקיים את ההמלצות שאך לפני רגע הודיעו שאימצו לליבם.
בכירי השב”כ לא בחלו בשום אמצעי כדי להשיג את מבוקשם. פרקליטת המדינה והשופטת לשעבר דורית בייניש טענה שבזמן שהייתה פרקליטת המדינה “הם בשב”כ המציאו עלי רומן שלא היה ולא נברא רק כדי לסלק אותי מהתפקיד”.
יצחק שמיר שהיה ראש הממשלה אמר “לא האמנתי שאברם ישקר גם אותי”; אברם הוא ראש השב”כ אברהם אחיטוב ששיקר לשמיר בעניין רציחת המחבלים ואף טען ששמיר הורה לו לחסל את המחבלים.
השופט לנדוי, דורית בייניש ויצחק שמיר מתארים את מה שהיה בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים – ויש יגידו עד היום – התרבות הפנימית של השב”כ. תרבות שלא בוחלת באף אמצעי כדי להשיג את מבוקשה אם בתוך עבודת השירות ואם מחוצה לה, אם מול שופט ואם מול ראש הממשלה. הם יודעים הכל ואותם איש לא יבדוק.
הארגון המאותרג במדינה
בכל תולדות המדינה לא היה ארגון ביטחון שזכה ליחס כזה הן ממנהיגי המדינה והן מרשויות החוק והמשפט. אין בכל המדינה ארגון שהיה עובר את אירוע קו 300 – בו נרצחו שני מחבלים שחטפו אוטובוס והעלילו בשב”כ על קצין צנחנים ראשי, תא”ל יצחק מרדכי, שהוא פגע במחבלים, כשהם ידעו שזה שקר מוחלט – כמו שהשב”כ עבר את האירוע. בסופה של הפרשה איש מאנשי השב”כ לא הואשם ברצח, הרוצחים זכו לחנינה בטרם משפט, היועץ המשפטי לממשלה פוטר, והכל בשם לשמור על השב”כ, כי שמירה על השב”כ היא שמירה על המדינה.
בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים התנהל השב”כ כיחידה עצמאית בתוך המדינה ואותרג בכל רשויות המדינה. בכיר לשעבר בשב”כ טען בשיחה עימי “נכון ששיקרנו בבתי המשפט. נכון שהעדנו עדויות שקר, רק שעשינו זאת בשיתוף פעולה מלא של הפרקליטות. הפרקליטים שהעידו אותנו תיאמו איתנו את כל השקרים”.
בתרבות של השב”כ עד עצם היום הזה מותר לשקר לכולם חוץ מלשקר בתוך השירות. מותר להפריז במידע שחשוב להם מותר להפחית במידע לדרג המדיני. הכל ייסלח חוץ מלשקר בתוך השירות. תשקר בתוך השירות תודח מייד. אין מחילה לשקר פנימי.
זוכרים את יעקב פרי? האיש היה ראש שב”כ מהולל ומצטיין. כל אזרח ידע שראש השב”כ הוא חצוצרן. כל השב”כ ידעו שראש השב”כ לא שירת בצה”ל בזמן שמכרו לעם ישראל שהראש היה צנחן. איש בשירות לא העז להוציא את הסיפור החוצה שהראש משקר, כי אסור לפגוע בארגון אבל מותר לשקר לכל השאר.
אחד המחדלים הגדולים ביותר של השב”כ עד ה-7.10 היה רצח ראש הממשלה רבין. גם חקירה זו נשארה חסויה בלחץ השירות, כמובן כדי לא לפגוע בשב”כ. האם לא ראוי שכל אזרח יידע איך נרצח פה ראש ממשלה? אין ויכוח שהשב”כ ידע על איומים לרצוח את רבין. כותב שורות אלו, כשהיה סטודנט באוניברסיטה העברית, שמע ממישהו שהוא מכיר אנשים שרוצים לרצוח את רבין חודשים ספורים לפני רציחתו ופנה עם המידע לשב”כ. השב”כ ידע על הכוונה לרצוח את רבין, ולמרות הידיעה לא תגבר את האבטחה סביב רה”מ. בעקבות הרצח קמה ועדת שמגר שרוב מסקנותיה נותרו חסויות.
ועדת שמגר הוסמכה לחקור רק את התנהלות השב”כ הנוגעים לרצח רבין, וכאמור מסקנותיה נשארו בכספת ארכיון המדינה, שאיש לא ידע מה באמת קרה בשב”כ שהביא להפקרות בשמירה על ראש הממשלה. זה ביטוי מצוין לתרבות החקירה שיש בדברים הנוגעים לשב”כ.