הראוני תשובה מפורסמת להתיר לנשים נשואות לגלות את שערן ברשות הרבים בזמן הזה, מאת הרב יוסף משאש. כעת גם יצא תרגום חדש של התשובה לאנגלית באתר FORTHODOXY כאן, במטרה ללמוד ממנה הלכה (לא למעשה). להלן תגובתי:
ראשית, ללמוד מתשובה שנועדה לעשות שלום ואיכפל ללמד זכות אינו מן המידה. והרי יש תשובות להתיר עירובין תמוהים, איסור חדש, ביטול כמה מצוות, נעלי עור בת”ב, “שטר שבת”, וכו’, אך לא משם מתחילים את דרישת האמת. ואמנם יתכן שיש מרגניתא תותה בספרים או תשובות שנכתבו מתוך לחץ וליחידים, אבל יש לבכר מחוסרי ההנחה שאם נהגו כלל ישראל איזה דבר, ודאי יש היתר, מה שאינו. (ואין לדחות מלשון התשובה הבוטח, כי בא להרגיע.) והרי כתב בעצמו שתוכחות לא הועילו. ובכל התשובה כותב דברים נגד כל הראשונים וכל הפוסקים כולם, ואין זה הלכה למעשה. וכל התשובה הזו נוגעת רק לסוגית דומה ובת דומה, סוטה כ”ז א’.
ואכן, תשובה זו של “לימוד זכות” בעלמא תמוהה בכל פינה, אף שהרב משאש עצמו ירא וחכם.
בעניין רש”י, לפי שני הפירושים לא מוזכר כאן היתר לגלות בזה”ז לא מדאורייתא ולא בדת יהודית. המנהג לא משנה דבר, אלא בטלה דעתם. הגע עצמך, האם לפי הרב משאש אם מהרה יבנה המקדש לא יפרע הכהן את הסוטה?! האמת היא, שעצם מה שמגלים ראשה כדי לנוולה בפריצות היא חרפה גדולה, כמו שאמרו בבא קמא “מיכלמו ליה ומיכלם”, שהוא בזיון גם לאשה זאת שעשתה להתנאות בפני בועלה. ואין שום סתירה בין מה שרואים בגילוי שיער יופי, כמו שהוא האמת, ואדרבא היא הנותנת, שזהו היופי שאסרה תורה, ושהיה בלב הנשים לגלותו רק בבית, עד שפרצו וגילוהו גם בחוץ בעבירה.
לפי פירוש ראשון ברש”י כתובות, עושים לה כך לנוולה בפריצות, כי ערוה היא חרפה “חוץ למקומו”, כמפורש בכמה מקראות, וטבע אנוש לא משתנה לעולם. ולפי פירוש אחרון, הלא היה בזמן כתיבת התורה מנהג ברור לכסות שערן לריחוק מעריות, ואחר כך באה התורה וקבעה מנהגן למחייב מדאורייתא. והרב אין לו אפילו תנא דמסייע אחד מבין האחרונים או הראשונים, ורש”י גופיה סיים “וכן עיקר” על פירוש בתרא. “דרך בנות ישראל” מועיל לתת שיקול לחז”ל רק להחמיר בכיסוי קלתא במקום המתאים, אבל לא לנו להקל כרצוננו. ודברי רבי עקיבא לא נוגעים לכאן, דהתם דיני ממונות, ובודאי רשאי אדם לבייש את עצמו, אבל יש איסור מפורש של תנא דבי רבי ישמעאל גם עליה עצמה.
שוב יאמר שחכמים חולקים על ר”י, אבל אין לזה שום ראיה בגמרא, ואדרבא השתיקה מורה שזה הלכה פסוקה לכו”ע. ומה שאומר ש”פריעה” רוצה לומר התרת קלעים קושטא, אך אינו נוגע לכאן, כי הכונה בלשון גם לגילוי סתר בעלמא, ועל תרגום זה לבד דיברה הגמרא שם, וכמוכח מן ההמשך “בת לאברהם אבינו”.
ובקמחית לפי הבבלי מוכח שהוא רק מידת חסידות לכסות בתוך הבית, אבל בחוץ מאן דכר שמיה, וגם משם משמע שבחוץ אסור לה לגלות שערה מן הדין. ומה שהתירו לקרוא כנגדה אינו ראיה, כי התם דרבנן והכא דאורייתא. והיתר יוצא מצמתן מקורו בראשונים ז”ל, כגון הרמב”ן והרשב”א בשבת ס”ד, ואינו ענין לכאן. ואין צורך בהרהור כאש בנעורת שבא לקרי, רק הוא גדר ערוה ע”י מיעוט יופיה בר”ה.
ואי אפשר להשתמש בטעמי המצוות כדי לעוקרם, אלא הטעמים מחילים את המצוה על עוד ועוד מקרים, כמו שבת סוף כ”ג א’ בפאה. ורק בעניין “בגד אדום” יש לחלק בין הזמנים, וכמו שאמר החזון איש זצ”ל שבזמן רב אדא ברכות כ’ א’ בגד אדום היה נחשב לפריצות ושוב לא ולכן שרי כעת, ושמא יש להתיר נמי שיער פרוע בזמן הזה (ודומה להיתר גילוי במשקים כעת אולי, ואכמ”ל).