מתוך כתבתו של תמיר דורטל באתר מידה:
הרצון להפריד בין הדת למדינה בישראל מעורר לעתים תכופות תרעומת וחששות רבים מחמת דחיקת רגליה של היהדות מן המרחב הציבורי, ולמעשה מעצם עיקור הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. מצד שני, אם ננסה לבחון ולתור אחר מקרה לדוגמה בו ההפרדה בין דת ומדינה לא הרעה, אלא אף היטיבה במידת מה עם האופי הדתי-מסורתי של אומה, ניתן להציע את ארה״ב. למעשה, על פי פרמטרים רבים, ארה״ב נחשבת למדינה הדתית ביותר באופייה ובאופי אומתה מכל מדינות העולם המערבי-נוצרי, על אף ואולי אף הודות להפרדה בין דת ומדינה.
על הצלחתה של ארה״ב בעיגון מקומה וחשיבותה של הדת לאזרחיה הן בחיי הפרט והן במרחב הציבורי, לעומת ניתוקה ממוסדות וממנגנוני השלטון, מרבה לדבר ההוגה הצרפתי בן המאה ה-19 אלקסיס דה טוקוויל, בספרו ׳הדמוקרטיה באמריקה׳. דה-טוקוויל, ששני הוריו ומשפחותיהם היו קורבנות לטרור שליווה את המהפכה הצרפתית, ראה לנגד עיניו כיצד הדת בארצו, שקודם לכן הייתה דת המדינה במסגרתה אנשי הממסד הכנסייתי-קתולי היוו חלק משמעותי בניהול השלטון, מודרת כמעט לחלוטין מהמרחב הציבורי ובוודאי מוקצית מחמת מיאוס ממוסדות השלטון.
במסעו לצפון אמריקה שארך מספר חודשים, כחלק מדו״ח שנשלח לחבר על מערכת בתי הסוהר בארה״ב, דה-טוקוויל התפעם והתרשם עד מאוד כיצד במדינה חדשה וצעירה זו נמצא דווקא ביטוי עמוק ושורשי לחשיבות הדת בחייהם של אזרחיה, הנובע בעיקר מצמיחתה מלמטה מתוך הקהילות האזרחיות וביוזמת חבריהן. כך כתב דה טוקוויל בספרו:
בצרפת ראיתי כמעט תמיד איך רוח הדת ורוח החירות צועדות בכיוונים מנוגדים. אבל באמריקה מצאתי אותן דרות בכפיפה אחת: יחד שלטו על אותה ארץ. מיום ליום גבר רצוני לגלות את סיבותיה של תופעה זו. כדי להגיע אל שורש הדבר, חקרתי ודרשתי אצל אנשים מבני כל האמונות; בעיקר תהיתי על קנקנם של כוהני הדת, שהרי הם משמרי האמונות השונות ויש להם עניין אישי באריכות ימיהן…
מצאתי שכל האנשים האלה נחלקו ביניהם בפרטים בלבד, אך את שליטתה השקטה של הדת בארצם ייחסו כולם בעיקר להפרדה הגמורה של הכנסייה מן המדינה. איני חושש לומר, שבעת שהייתי באמריקה לא פגשתי אפילו באיש אחד, בין מאנשי הכמורה ובין מן המאמינים הפשוטים, שלא הייתה לו אותה דעה בנקודה זו. מתוך כך התחלתי לבחון ביתר תשומת לב את המעמד שתופסים כוהני הדת האמריקנים בחברה המדינית. להפתעתי נודע לי שאין הם נושאים בשום משרה ציבורית. לא ראיתי אף אחד מהם במערכות הממשל, והתברר לי שאין הם מיוצגים אפילו בבתי המחוקקים” (דה טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, ירושלים תשס״ח, 311)
מעבר לכך, טוקוויל התייחס בפרוטרוט גם לבעיות הטמונות בעצם נשיאתם של אנשי הדת במשרה ממלכתית בחסות המדינה:
גם אין אני מהסס לקבוע שכמעט בכל האומות הנוצריות של ימינו, קתוליות כפרוטסטנטיות, צפויה לדת סכנה שתיפול לידי הממשלה. אין זאת אומרת שהשליטים מצרים עינם יותר מדי בזכות להכריע בשאלות של עיקרי אמונה, אלא שהם נוטלים להם שליטה גדולה יותר ויותר על רצונם של האנשים המלמדים אותם; הם שוללים מן הכמורה את רכושה ומשלמים לאנשי הדת משכורות; הם מטים לשימושם ולתועלתם את השפעתה של הכמורה, והופכים את אנשי הדת לשלוחיהם, תכופות למשרתיהם, ובאמצעותם הם מגיעים אל מעמקי נפשו של כל אדם” (שם, 751)
כלומר, על סמך דבריו של דה טוקוויל, אנו יכולים לומר כי למעשה אנשי הדת בארה״ב נזהרים מלקבל כסף ציבורי העלול להכתים את דמותם הרוחנית והטהורה, בל ידבק בה רבב שחיתות של כסף ציבורי הנלקח בכפייה. לא רק שהם אינם משמשים כחברי כנסת או שרים, הם אף מקפידים שלא להחזיק במשרה הנמצאת תחת חסות הרשויות המוניצפליות או מוסדות הציבור הממלכתיים, בבחינת עובדי מדינה. ליטת דה טוקוויל, דרך לחזק את היהדות היא להפריד אותה מכוחה האדיר והמפתה של המדינה, שכן הפיתוי הוא ברור – כסף והשפעה ציבורית הם אמנם נוצצים מאוד, אך עלולים לגבות מתדמיתה של היהדות מחיר כבד.