השקפת חז”ל: גלות = הקשה שבקללות

עם סיום דברי הברית בערבות מואב, מודיע משה לאומה על השכר העצום המובטח לשומרי הברית ועל העונשים הנוראים העלולים לבוא אם יפרו אותה. כשקוראים את התאורים על המחלות הקשות, הרעב הנורא, בה אבות ואמהות אוכלים את בשר בניהם ומגיעים לשפל המדרגה, הילדים נמכרים לשבי ועוד קללות קשות ונוראות – קשה לדעת מהי הקללה הקשה מכולן. אולם חז”ל הקדושים אומרים תשובה ברורה על שאלה זו. בספרי על פרשת עקב פסקה מג מובא – “וחרה אף ה’ – אחר כל היסורים שאני מביא עליכם אני מגלה אתכם, קשה גלות ששקולה כנגד הכל שנאמר (דברים כט כז) ‘ויתשם ה’ מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה’, ואומר (ירמיה טו ב) ‘והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה’ אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי’, ואומר (עמוס ז יז) ‘כה אמר ה’ אשתך בעיר תזנה ובניך ובנותיך בחרב יפולו ואדמתך בחבל תחולק ואתה על אדמה טמאה תמות וישראל גלה יגלה מעל אדמתו’, ואומר (ירמיה כב י) ‘אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו’ – אל תבכו למת – זה יהויקים מלך יהודה, מה נאמר בו (ירמיה כב יט) ‘קבורת חמור יקבר’ וגו’, ‘בכו בכו להולך’ – זה יהויכין מלך יהודה, מה נאמר בו (שם ירמיה נב לג-לד) ‘ושנה את בגדי כלאו, וארוחתו’ וגו’, נמצינו למידים, שנבלת יהויקים מלך יהודה, שהיתה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה, חביבה מחייו של יהויכין מלך יהודה, שהיה כסאו מעל כסא המלכים ואוכל ושותה בטרקליני מלכים”.

מדברי המדרש רואים להדיא, כי לא כמחשבותינו מחשבותיו של מי שברא את עולמו ובחר בעמו בחירו להיות לו לבנים. כל התאורים הקשים והזוועות הנוראות שהלב מתחלחל רק מלקרוא אותם עם פרוש רש”י – כל זה אינו קשה כמו עצם הגלות. ממה שאמרו על יהויקים ויהויכין אנו רואים, כי האסון שבגלות אינו בהכרח נובע מהתאורים הקשים שבפרשתנו על שבי ועל פחד מתמיד האופף את הגולים. זהו מצב נלוה לגלות, זוהי תוצאה בלתי נמנעת שבסופו של דבר תגיע בגלות, וכפי שהוכיחה ההיסטוריה רווית הדם של עמנו בנדודיו. אבל תשאל הרבה יהודים בניו-יורק ובלוס אנג’לס, בלונדון ובפריז, בטורונטו ובמלבורן, והם יגידו לך שהקללות שבפרשתנו לא נתקיימו בהם. בניהם ובנותיהם לא נמכרו לשבי והם לא בהכרח רועדים מפחד, הם אפילו מרגישים בטחון במקרים רבים (עד שהמציאות טופחת על פניהם…).

באים חז”ל ומלמדים אותנו, שגם אם אתה אוכל בטרקליני מלכים בבבל וגם אם אתה יושב בועידת עסקים יוקרתית במנהטן – מצבך גרוע משל נבלה מושלכת בבזיון בארץ ישראל! וכל זאת מדוע? משום שבארץ-ישראל יש ליהודי מציאות של חיים. לפעמים קשה, לפעמים קשה מאד, אפילו חורבן יכול להיות, אבל כאן אנחנו עומדים מול ה’, הוא תקוותנו, אם חטאנו – נבקש רחמים שיסלח לנו, אנחנו מקיימים אתו קשר. ואילו שם – אין ליהודי כל מציאות של עמידה לפני ה’. וזה עומק דברי חז”ל הידועים באותו מדרש שהבאנו לאחר כמה שורות, והובא ברש”י וברמב”ן בפרשת עקב על ‘ואבדתם מהרה’ – “אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצוינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה, אמר לה – הוי מקושטת בתכשיטיך שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים”.

המצוות בחוץ לארץ אינן אלא ציונים, כאותם תכשיטים שהאשה עונדת כשבעלה אינו אתה. אין חיים משותפים, אין מציאות של קשר, יש רק געגועים למה שהיה ומקוים שישוב. אלו המנסים להצדיק את הישיבה בגלות באמצעות למדנות כזו או אחרת, כשמבחינים בין מצוה קיומית לחיובית, ומנסים להתלות בהשמטת ישיבת הארץ מספר המצוות לרמב”ם וכיוצא בכך – אינם מבינים בכלל על מה מדובר כאן. לא מדובר על קיומה או ביטולה של עוד מצוה. מדובר על עצם הקשר עם בורא עולם! אכן קשה גלות יותר מכל הקללות, ששקולה כנגד הכל, ואף את הדעת היא משבשת.