אבא, שלום.
כבר הרבה זמן לא דיברנו.
אתה זוכר את הפעם הקודמת?
רק אני ואתה בקצה חורשת הדקלים.
יום שישי בצהריים, פינה נסתרת, בכיסא ללא רגליים.
מול שדה החיטים שעמדו באותה העת בשיא קומתן.
ישבתי ובכיתי על העולם המוכר והרגיל שהלך והתמוטט לי מול העיניים.
מקופל אל תוך עצמי, הראש בין הברכיים, המשקפיים בכיס השמאלי.
בודד ומפוחד מול דברים שעברו עלי ולא ידעתי איך לקבל אותם.
החיטים כבר נקצרו ועכשיו הקרקע עומדת בור. חרושה תלמים תלמים.
טרקטור אדום כיסח את צמחיית הפרא שבין הדקלים וגם הכיסא נלקח משם.
מאז, דאגות היומיום שטפו אותי עמן ונסחפתי עמוק במירוץ הזמן.
אבל עכשיו חזרתי והנה אני כאן.
מנסה לומר לך את מה שיש לי בפנים ולא כל כך מצליח.
רגשות אשם לופתות את המחשבות ומונעות מהן לפרוץ החוצה.
אתה יודע היטב מה קורה אצלי בלב, אבל אנא, אני רוצה לומר את הכל בפה.
כדי שגם אני יבין מה קורה שם בפנים.
זוכר את אותה העבירה שכבר בכיתי עליה אז?
חשבתי שהתקופה הרעה תעבור ואני יתגבר עליה.
זה לא קרה.
חשבתי שעם הגיל והעולם גם אני יתקדם ויתבגר.
אני עדיין דורך על אותה הנקודה, עדיין נופל באותו הבור.
לפעמים אני מרגיש שאולי הגיע הזמן להרים את הידיים ולפרוש.
אולי בסוף תרחם עלי ותבין שזה היה יותר מידי קשה.
אולי תיקח אותי ותשלח אותי לפה שוב, אבל עם הנחות.
אולי באמת הסיפור הזה גדול עלי?
הרי ניסיתי וניסיתי שוב ושוב.
נלחמתי והתגברתי, אך על כל הצלחה הכי קטנה היו לי עשר נפילות.
במחשבה שנייה, אני יודע כמה שווה אצלך כל הצלחה הכי קטנה שלי.
אני יודע שאתה מרגיש איתי ביחד את הקושי,
את התאווה, את המשיכה שאני לא מצליח עליה.
את הכוח העצום הזה שלוכד אותי ועושה בי שמות.
את חולשת הנפש, את רפיון הידיים, את סערות המזג,
את כוח ההתמדה והעמידות לאורך זמן שכל כך חסרים בי.
ויותר מזה, את הרצון האחד והקטן שעדיין נמצא שם בפנים,
מוחבא ומוסתר על ידי כל כך הרבה מסכים ומחסומים, אך עדיין קיים.
עכשיו כשאני חושב על זה,
מי אמר שאתה אוהב אותי לא חוטא?
אולי אתה דווקא אוהב ורוצה אותי דווקא בניצחון הקטן הזה אחרי הנפילה הכל כך גדולה הזאת?!
מישהו מתקרב ולא נעים לי שיראה אותי כאן.
אני אשתדל לבוא אליך לעתים קרובות יותר.
בוא נעשה הסכם קצר:
כשאני מרגיש שאני רוצה לומר לך משהו דחוף ואני נמצא ליד חברים,
אני יעצור לרגע ויחשוב את זה בלב.
אתה כבר תבין אותי.
***
אבא.
לא נעים לי אבל שיקרתי עליך.
זת’אומרת שיקרתי על עצמי ולא חשבתי באותו הרגע על זה שאתה רואה ויודע הכל.
פשוט לא חשבתי.
התאווה הייתה כל כך מוחשית, כל כך אמיתית, חיה ומושכת.
ובאותם הרגעים אתה היית נראה קצת רחוק.
כמו משהו מעורפל כזה בירכתי הזיכרון.
משהו לא ברור, מטושטש, בלילה חשוך וקודר.
אני חייב להודות,
פשוט לא עמדת לי בראש באותן הרגעים.
לא אתה ולא כל אותן ההבטחות שהבטחתי לך ולעצמי אחרי הנפילה הקודמת.
אז, קיבלתי על עצמי להתחזק.
לא עשיתי את זה.
קיבלתי על עצמי לשמור על העיניים, לשמור על הלב.
חמש דקות אחרי זה הגיעו החבר’ה ועשינו סבב בדיחות.
היה מצחיק,
אבל שכחתי ממך לגמרי.
עברו יומיים והנה שוב נפלתי.
מה, שוב פעם אני יבטיח לעצמי שזהו?
שזאת הפעם האחרונה ומכאן והילך אני עוזב את החטא?!
מה העניין?
הרי שוב פעם אני ייפול.
נכון, שבע ייפול צדיק,
אבל כמה פעמים אני כבר נפלתי?
אתה סופר? אני כבר מזמן לא.
המוח אומר לי שאי אפשר לעזוב את הכל במכה אחת,
צריך לעשות את זה לאט לאט,
עוד קבלה קטנה, עוד התקדמות פצפונת.
אבל הלב שלי מתנגד.
הלב רוצה כאן ועכשיו לעזוב את הכל,
נמאס לו כבר ואני בהחלט מבין אותו.
עם המוח אני עוד איך שהוא יסתדר,
אבל מה אני ייענה ללב?!
נכון, זה שאני מדבר אתך עכשיו, זה כבר משהו,
אבל בחשבון פשוט, בקצב ההתקדמות הנוכחי, בעוד שישים או שבעים שנה אני עדיין יעמוד באותו המקום.
אז מי באמת צודק, המוח או הלב?
והגוף בכלל מושך אותי למקום אחר.
אני מבולבל.
***
אבא, אתה שומע אותי עכשיו?
השעה שתיים וחצי בלילה.
לפני עשר דקות סיימנו את הסליחות הראשונות.
היה מרגש.
מאד.
לא באמת.
החזן אמנם סלסל יפה,
והיה אפילו מישהו בספסל מאחורי שבכה בפזמון.
פתאום כולם היו רציניים כאלה,
גם אני.
כלומר הייתי עם פנים חתומות,
ואמרתי את כל המילים.
אפילו צעקתי ב’זוחלים ורועדים’.
אבל בפנים.
בתוך משאבת הדם הזאת שנמצאת אצלי מעל הבטן,
לא הרגשתי משהו מיוחד.
זת’אומרת אני רוצה לחזור בתשובה.
כן, וודאי שאני רוצה.
אבל למה אני לא ‘מרגיש’ את זה קורה?
נכון, ביקשתי סליחה.
אבל איפה שהוא בין השפתיים ללב,
משהו נעצר שם.
כאילו מישהו מרח איזה לק שקוף ואטום סביב הלב שלי.
אני גם רוצה לבכות.
אני גם רוצה שאיזו דמעה מלוחה תבצבץ לי בקצה העין.
משהו שיוכיח לי שאני נמצא באמצע התהליך הזה.
אז אמרתי עם כולם את הסליחות.
ואפילו כשכולם הורידו את הראש בנפילת אפיים,
אפילו הוספתי כמה מילים משלי.
אמרתי לך כמה זה אמיתי שאני רוצה להיות טוב.
אבל יותר מידי מהר שמעתי את כולם מרימים את הראש,
ופתאום החזן כבר המשיך הלאה והייתי צריך לקום,
אז לא הספקתי שהדמעה המלוחה הזאת תצוץ.
ולכן אני עכשיו כאן.
כל החבר’ה כבר התפזרו,
מכאן אני רואה שהגבאי כבר כיבה את האורות בבית הכנסת.
והנה אני כאן.
בקצה חורשת הדקלים,
על כיסא הפלסטיק ללא המשענת שמישהו הניח כאן,
אחרי שפינו את הכיסא השחור ללא הרגליים.
ואני רוצה לומר לך את זה עכשיו במילים שלי.
אבא.
אנא, תשמע אותי.
אני באמת רוצה לחזור בתשובה.
אחרת לא הייתי מגיע לכאן באמצע הלילה.
וגם אם זה נשמע כאילו מן השפה ולחוץ,
תדע לך שבפנים אני מאד מאד לחוץ.
איך אני יכול להגיע לפניך ככה לראש השנה?
איך אני יכול לעמוד לפניך בדין?
הרי העבירות שלי מכסות את כל כולי.
אין לי סיכוי.
אני הולך לפספס את הדין הזה ובגדול.
ולכן בדיוק אני רוצה עכשיו לחזור בתשובה.
נכון, זה פתטי לחטוא כל השנה ועכשיו לבוא ולבקש סליחה.
אבל תאמין לי שכל השנה אני רוצה לחזור בתשובה,
פשוט כל הזמן אני דוחה את זה עוד ועוד,
והנה עכשיו הגיע הזמן.
אז אנא,
תאמין לי שאני באמת רוצה לחזור.
מה יש לי בקצה העין?
דמעה.
קטנה ומלוחה.
שמוכיחה לי ולך שהנה אני באמת רוצה.
אז אבא, בבקשה.
תקח את הדמעה הקטנה הזאת,
ותמחק איתה את העוונות שלי.
לך זה קל.
ואתה יודע כמה לי זה קשה,
אז תעזור לי?
***
יהיו לרצון אמרי פי…
אבא.
זה מה זה לא קשור עכשיו,
אבל תבין אותי, אחרת זה לא יקרה.
אתה וודאי רואה אותי עכשיו,
באמצע בית המדרש.
מאות מתפללים סביבי,
לבושי קיטל צחור,
עטופי טליתות עד למעלה ראש.
נכון,
שמונה עשרה ראשון של מעריב בליל ראש השנה עכשיו.
כולם עדיין מנגנים את המילים,
דממה מסביב.
דממה מתוקה שזמזום עדין נשזר בתוכה.
כי תעביר ממשלת זדון…
תן פחדך על כל מעשיך.
אבל תקשיב לי גם רגע.
אני כבר סיימתי את השמונעשרה.
נותרו לי דקה או שתיים עד שהחזן יתחיל קדיש.
ודווקא עכשיו יש לי משהו חשוב לומר לך.
אסור להזכיר את העוונות בראש השנה,
אז אני לא מזכיר.
אבל למה יש לי הרגשה שמתוך שלש מאות המתפללים כאן,
לי יש את הפעקאלה הכי כבד.
אני מביט ימינה.
ליבוביץ.
התחתן לפני שנתיים, ילד אחד, חיים יפים.
קיבל דירה מהשווער, לומד שלש סדרים.
מביט שמאלה.
אייזענשטיין.
כל עם ישראל אוכל את הקוגעלים שלו.
חיתן כבר חמש ובלי חוב של שקל אחד.
עשרה נכדים שעושים לו רק נחת.
קובע עתים לתורה.
מקדימה אני רואה את כהן.
ראש כולל. תלמיד חכם ענק.
בנים בישיבות הכי טובות.
אשתו מורה בכירה בסמינר טוב.
נחת.
מאחורי ארבעת בני אברמוב.
ממררים בבכי בשביל לזכות לעוד סיום מסכת.
הלוואי עלי הדרגות שלהם ביראת שמים.
ומה אני?
מוצא את עצמי מתפלל על הצלחה טכנית בעבודה.
זה השאיפות שלי?
ומה עם העבירות…
אסור להזכיר.
אבל זה כבד.
כבד מנשוא.
האם אני יחטוף גיהנם על עבירות שבכיתי עליהן בראש השנה?!
ראש השנה.
יום המלכת הקדוש ברוך הוא בעולם.
אתה מלך.
זה ברור.
אבל מה אני?
נתין או עבד?
רוצה להיות שר, מינימום חייל.
אבל למה שתקבל אותי?!
בליל שישי ישבתי בין החבר’ה בקבר חוני המעגל.
היה חושך, ישבנו צפופים והקשבנו לרב.
הוא אמר את זה כך.
ישנו שביל.
בשני צדדיו ערוגות פרחים.
חטאנו,
דרכנו על הפרחים.
עכשיו קודם כל עלינו לחזור אל השביל.
וזה ראש השנה.
מה יהיה על הפרחים שכבר השחתנו?
על זה נדבר ביום כיפור.
אבל עכשיו קודם כל לחזור לשביל.
לשבת עם עצמי ולהחליט שאני חוזר לשביל.
בום טראח. יום לילה.
דחיתי למחר.
והנה ליל ראש השנה ועדיין לא הספקתי.
אז הנה אני אומר לך את זה אבא.
במילים הכי ברורות.
ושלא תהייה שום טעות.
אבא.
אני חוזר לשביל.
החזן התחיל קדיש.
ניפגש מחר בשחרית.
תודה על השביל שעודנו נפרש לנגדנו.
***
מוצאי יום כיפור תש”ף.
אבאל’ה,
בטח ראית אותי שם,
בטור השמאלי, ספסל חמישי, מושב ראשון.
בלילה היה מגניב.
שחרית עוד היה צריך קצת התנעה,
מוסף כבר זרם.
מנחה הייתה על הפנים.
נו באמת,
אחרי שלושת רבעי שעה של שינה טרופה,
ליפול ישר לשמונה עשרה אחרי שפספסתי את קריאת התורה,
פלוס מפטיר יונה,
והבטן כבר ממש מציק.
אבל לא זה העניין.
פתאום התחילה תפילה נעילה,
וואו.
זה הגיע בכזה ווש,
הרגשתי כאילו פתאום אני עף קדימה.
כל השאגות הללו מכל הכיוונים,
קרני השמש שמשתקפות בחלונות הקדמיים,
ראשי הברושים שחותכים את הכדור האדום השוקע.
ופתאום אתה קולט שעוד מעט וזהו.
השער ננעל.
אם לא תתפוס עכשיו, אז פספסת.
בטח גם ראית את הרצון שלי להשתנות,
רצון שלא באמת התממש עד לאותן דקות.
אבל כשהכנסת אותי למצב,
עפתי על זה בלי לחשוב פעמיים.
בכיתי כמו תינוק.
אחרי שנה שבה לא הצלחתי להזיל דמעה.
אחרי שנה שכמה שניסיתי זה ברח ממני.
אחרי שנה שרציתי ורציתי ורציתי,
והנה זה הגיע.
במכה אחת.
הוצאתי עם הדמעות את כל התסכולים,
את כל המניעות, ההרחקות, התאוות.
הכל יצא באותן רגעים.
אני בטוח שהחברה מסביב לא הבינו מה קרה לי פתאום.
מעניין לי.
את הסבתא כמובן.
כי רק אתה היית מולי.
ובעיני רוחי ראיתי את השער הענקי שהולך ונסגר.
ונסגר.
ונסגר.
ואני בכיתי ובכיתי.
בטוח שאתה רואה אותי ורק לרגע…
שם רגל בשער,
ועוצר אותו,
רק לרגע.
מרחיב את הסדק.
משחיל אותי פנימה.
מאפשר לי לתפוס את השניות האחרונות,
ולנצל אותן.
וניצלתי.
ואני בטוח שהשנה הבאה תהייה טובה יותר.
הרבה יותר.
נכון,
עדיין יהיו תאוות,
עדיין יהיו נפילות,
רגעים שחורים שלא אראה אותך.
אבל נקודת המוצא שלי כבר הרבה יותר גבוהה.
אז יש לי רק מילה אחת לומר לך.
אבא,
תודה.
הערה: התקבל במערכת, וקבלתי רשות לפרסם בעילום שם.