המקדש חרב, אך 49 בורות המים שנותרו בהר הבית מספרים את סיפור החורבן
העיתונאי והחוקר ארנון סגל הקדיש להם מקום בספרו החדש, “הבית” • הוא משוטט בין בורות ששימשו פירי קבורה ומחצבות לבין “בור הרוחות”, מחילות המילוט והמעיין שאולי עדיין פועם בהר • סיפורה של רשת חללים ובורות, שחושפת את שורשיו הקדומים של העם היהודי
כמו סוד חתום, נעולים כיום בורות המים של הר הבית בפני מבקרים וחוקרים. הווקף המוסלמי התקין עליהם מנעולים, בריחים וסורגים. בימי קדם הרוו חלק מהבורות הללו את המוני עולי הרגל לבית המקדש. אחדים מהם שימשו במקור “קברי פיר” או מחצבות, שמהן אולי נחצבו אבנים לבניית המקדש. המים הגיעו אליהם רק שנים אחר כך.
על פי חישובי הארכיאולוגים, כדי למלא בנאדי העור של פעם 100 קוב מים בלבד (100 אלף ליטר) ולהובילם ממעיין הגיחון שבמורדות עיר דוד, מרחק 800 מטר, אל בור מים קטן בהר – נדרשו לא פחות מ־1,300 מסעות חמור. אלא שרוב הבורות בהר הבית גדולים פי כמה (בעלי קיבולת של אלפי קוב) והמים הגיעו אליהם ממרחקים, בעיקר באמצעות אמות ומנהרות מים קדומות. גם מי הגשמים, שנספגו ישירות באדמת ההר, סייעו לבורות להתמלא. המחקר מונה בהר 49 בורות ועוד 42 תעלות שמובילות אליהם מים. חלקם שימשו גם מחילות מילוט ומקומות מסתור ערב חורבן הבית השני.
בעוד המקדש חרב, בורות המים עדיין איתנו, ואת קורות המקדש וחורבנו – שאותו יציינו היהודים מחרתיים בתשעה באב – ניתן לנסות לספר גם דרך סיפור הבורות. רובם הגדול ריק כנראה ממים. באחדים מהם הותקנו חיישני אזעקה כדי לסכל כל ביקור או מחקר בהם.
מאתר ישראל היום, כאן.