לדרעון עולם
בס”ד
לדרעון עולם / הרב אליהו קאופמן
לפני מערכת הבחירות של שנת 2015 ישבו שלושת הרשימות שייצגו את הסקטור הערבי (חד”ש, רע”מ – תע”ל ובל”ד) ודנו בכובד ראש למען איחוד רשימותיהם לרשימה ערבית משותפת, על רקע העלאת אחוז החסימה לפרלמנט הישראלי, לארבעה מנדטים מינימום. הם הבינו שריצה עצמאית של כל רשימה יכולה למצוא את כולם מחוץ לפרלמנט. אבל מנגד עמדו לפניהם המון בעיות. חד”ש איננה רק רשימה של שוחרי שלום ערבים ויהודים אלא שזו בעצם המפלגה הקומוניסטית הישראלית שנשארה, עם השקפות אנטי דתיות ותמיכתם ברפורמות תרבותיות ומתירניות ברחוב הערבי. הייתה שם תנועת בל”ד שהרימה את הדגל הלאומי – הפלשתינאי לתורן כזה שיהודי חד”ש פחדו ממנה כמאש, וגם לא מעט משום שרוב הנהגת בל”ד היו אנשי חד”ש שפרשו לבנות תנועה לאומית – ערבית נטו, ובראשה העמידו את עזמי בשארה, עוד איש חד”ש לשעבר. והייתה שם גם תנועת רע”מ – תע”ל שבמרכזה עמדה התנועה האסלאמית, שממנה פחדו גם הקומוניסטים, השמאלנים והנוצרים של חד”ש וגם הלאומיים החילוניים של בל”ד, ובמיוחד חבריהם הנוצרים. כל צד פחד מהרעיונות האידיאולוגיים של השני ושל השלישי. הם עשו ימים כלילות – ושבועות ארוכים, עד שמצאו נוסחה גואלת והקימו את הרשימה הערבית המשותפת, שזכתה בשלושה עשר מנדטים לעומת אחד עשר המנדטים שזכו להם כל שלושת המפלגות הערביות הללו בבחירות הקודמות, של שנת 2013.
ומדוע סיפרתי לכם כל זאת? הסיבה לכך נעוצה ביכולת של איש חרדי אחד בלבד לפתור לשלושת המפלגות הללו את בעיותיהן ביום אחד בלבד ובכך היה יכול לחסוך מראשיהן שבועות של דכדוך ולחץ, וכמובן הצלת שעות רבות של שינה באותם שבועות. האיש הזה היה מסביר לאיימן עודה, לדב חינין, לג’מל זחאלקה , לחנין זועבי, למסעוד גנאים ולאחמד טיבי כיצד ביום אחד כל ההנהגה הערבית יכולה להיות גם קומוניסטית וגם לאומנית, גם מוסלמית קיצונית וגם נוצרית אנטי דתית, ומעל לכול כיצד אותם ח”כים ערבים, שתמיד חיו מחוץ ל”קונצנזוס הלאומי” בישראל, יכולים להיות חברים טובים של נתניהו, של ליברמן אבל גם של הרצוג ושל ציפי לבני ולשמש שותפים של בנט מה”בית היהודי” ושל זהבה גלאון ממר”צ, גם יחד. לאיש הזה קוראים אריה דרעי.
דרעי – מאז צמיחתו הפוליטית, באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, הפך ללוליין הפוליטי של ישראל, ואולי גם של העולם כולו. אם זה לא היה טרגי ליהדות החרדית אז היינו יכולים לצחוק מלוא הבטן. דרעי הוא האיש שבממשלת שמיר ביקש להחזיר ללא תנאים מוקדמים את הגולן לסוריה. דרעי הוא האיש שבשנת 1990 הוא זה שהביא לרקיחת ה”תרגיל המסריח”, להדחת שמיר והפיכת פרס לראש ממשלה, תרגיל שלבסוף קרס. דרעי הוא האיש שחבר לשמאל של העבודה ומר”צ בממשלת רבין של 1992, ולימים הוא היה גם האיש שהתאחד עם מר”צ השמאלית והאנטי דתית כדי להדיח את מפלגת העבודה מראשות “ההסתדרות הכללית”. אבל דרעי הוא גם האיש שלא הצביע עם הסכם אוסלו וכך גרם לש”ס להימנע בהצבעה עליו. לימין סיפר דרעי כי ש”ס לא הצביעה משום היותה פרו ימנית ובעד המתנחלים ואילו לשמאל הוא טען כי משום הימנעות ש”ס הרי שההסכם עם הפלשתינאים עבר בשלום, תרתי משמע. לזה יקראו רבותינו כי “חצי אמת גרועה משקר”. דרעי הוא האיש שהריץ נגד ש”ס מועמדים ימניים כמו רחמים מלול שעבר מש”ס לליכוד, שהפך לראש עיריית רחובות, ודרעי הוא זה שניסה לעזור לחיים רמון להקים גוש שמאל עם מר”צ ושמאל העבודה ולהפוך לראש ממשלה, נגד הליכוד. דרעי הוא זה שמצהיר כי חבריו הטובים ביותר הם נתניהו וליברמן מימין ומנגד הוא זה שהצהיר כי ראשי השמאל, כחיים רמון ולימים ציפי לבני, יצחק הרצוג ואיימן עודה מהשמאל, הם שותפיו הפוליטיים האמיתיים ביותר. דרעי הוא זה שחנן אסירים ערבים במסגרת תפקידו כשר הפנים אך מנגד הוא זה שסילק מישראל
כתבת – צלמת זרה משום “קיצוניותה האנטי ישראלית”. בפרשת המסתננים מאפריקה הוא טוען כלפי השמאל כי כל עוד הוא שר הפנים הרי שהאפריקאים לא יגורשו ואילו לימין הישראלי הוא מבטיח כי הגרושים של האפריקאים יתבצעו תוך זמן קצר. דרעי הוא זה שכל השנים מדבר נגד אפליית המזרחיים אבל מקורביו ועוזריו היו ברובם אשכנזים. דרעי הוא זה הקורא לשלוח נערות ספרדיות רק למוסדות ספרדים אבל את בנותיו הוא שלח רק למוסדות אשכנזים. דרעי הוא זה שמדבר ויוצא נגד אפליית החרדים הספרדים אבל כאשר פגעו בספרדים של מודיעין עילית ובאנשי ש”ס שם, תוך ביזויו של הגר”ע יוסף והסרת לווינו של הגר”ע יוסף, הרי שהוא היה זה שגיבה את ההתעללות הזו ועמד לצד יזמי העיר האשכנזים נגד הספרדים, כשעוזרו יוסי שווינגר (שימש אז כיו”ר הוועד המנהל של קריית ספר – שכונת היסוד של מודיעין עילית,, במינוי של אריה דרעי) מבצע את מדינות האפליה וההתעמרות בספרדים בעיר. דרעי מיידע את ידידיו מהשמאל – ובראשם אורי אבנרי ואיימן עודה, כי הוא וש”ס ילחמו בכל זיעת אפם למען מדינה פלשתינאית ביהודה ובשומרון אך בוא בזמן הוא יוצא להתנחלויות הכי קיצונית ומודיע גם ל”נוער הגבעות” ששום מטר מאדמת ארץ ישראל לא יוחזר ולא יעבור לשלטון פלשתינאי. דרעי שולח את אנשיו ל”פגישות שלום” עם השמאל הישראלי ועם נציגי הערבים ובאותו זמן ממש הוא שולח אחרים מש”ס להפגנות הכי גזעניות של להב”ה ו”נוער הגבעות”.
לפני מספר שנים – ממש לפני חזרתו לפוליטיקה מהכפור והחום יחדיו של הכלא, הוא היה זה שהרס את רעיון הקמת העיר החרדית חריש, בואדי ערה. מאחר והוא היה עדיין מחוץ לראשות ש”ס ואילו אויבו אלי ישי ניהל את ש”ס, הרי שעינו הייתה צרה בהצלחת ש”ס בלבד, ואף בהצלחה חרדית בכלל בעצם הקמת עיר חרדית נוספת, ולכן, תוך קשריו החובקים ימין ושמאל יחדיו הרי שהוא הכשיל את הקמת העיר. וכיצד הוא עשה זאת? הנה הפרטים לראשונה: כשקבוצה קטנה של חילוניים ניגשו לראש המועצה הממונה של ש”ס בחריש – לניסים דהן, וביקשה ממנו שטח בנייה לעצמם כחילוניים בעיר החרדית הגדולה שתוקם הרי שדרעי יעץ לדהן לסרב בכל מחיר, משום שהחילוניים הללו יקלקלו את העיר החרדית וכי הללו שייכים לכת הקיצונית של “קרישנה”. דהן כמובן שסירב משום שהוא היה איש דרעי בהסתר. הקבוצה הזו היא גם זו שהרימה את נס ההתנגדות אח”כ לעיר חרדית. אח”כ דאג דרעי – דרך אנשיו בש”ס, להביא לכך שאלי ישי, אריאל אטיאס (אז שר השיכון) וניסים דהן יתגרו בערבים כדי שהאחרונים יתנגדו לבניית העיר החרדית ויצטרפו לאנשי השמאל של הקיבוצים והמושבים שהרימו את דגל ההתנגדות. שלושת אנשי ש”ס הללו לא חשבו פעמיים והחלו לדבר על כך שש”ס היא חלוצת ההתיישבות וכי הגיע הזמן שהערבים יגורשו ובמקומם יבואו חרדים. גם מאיר פרוש צורף למקהלה המתלהמת הזו והוא גם דאג לטרפד פגישה בין ה”עדה החרדית” לראשי הערבים בואדי ערה, כדי שהאחרונים ימשיכו בהתחברות התנגדותם לשמאל היהודי נגד העיר החרדית. מנגד, הרי שדרעי ניצל את קשריו עם השמאל ודאג שהאיש שלו באזור, חילוני קיצוני שהוא חבר קיבוץ מענית יעוט על התלהמותם של ראשי ש”ס ושל פרוש כדי לאחד עוד יותר האחדות האנטי חרדית בין השמאל לערבים, ולזרוע פחד מבואם של החרדים. דרעי הוא גם זה שהדליף לאנשי הממסד הישראלי – מתוך בקיאותו בנעשה בין העמותות החרדיות, על התיאומים האסורים בין העמותות הללו, לקראת המכרז שהתקיים, וכך נפסלו 13 עמותות חרדיות לצד גניזת חלום העיר החרדית בואדי ערה שירד לטמיון, וכך דרעי חזר לש”ס כשבאמתחת ראשייה שקדמו לו רק כשלון אורבני עם מתח עולה נגדה בסקטור הערבי, ואילו דרעי הפך למושיע של המפלגה ההרוסה והמוכה.
גם בתחומי דת ישראל הרי שהלוליין הפוליטי הזה איננו קוטל קנים. כאשר דובר על גיוס החרדים לצבא הוא היה הראשון שתמך בכך באוזני יאיר לפיד וידידתו צפי לבני אך למחרת – לפני בחירות 2015, הוא שלח קומץ מאנשיו להפגין לצד “בני תורה” נגד הגיוס לצבא, ואף ביקש ממפלגתם ( דרך גיסו הירושלמי והאשכנזי…) שתתמוך בש”ס ולא תמנע מהצבעה בבחירות הללו. כמובן שהללו דחו בשאט נפש את הצעתו. דרעי הוא מנהיג מפלגה חרדית שמצטלם ראש בראש עם השרה מירי רגב וחושף את פלג גופו העליון בבריכת התענוגים שלו, לפני מצלמות העיתונות החילונית. דרעי מדבר על תורה והגנת החרדים תוך הכפלת מוסדות התורה, אך מתאם התחברות לחילוניים רדיקלים ואנטי דתיים מקרב הספרדים. דרעי זועק בכל פעם נגד ה”קנאים החרדים” של בית שמש אבל הוא זה שלא פעם העביר כספי מדינה לאחד מפלגי “נטורי קרתא בעבור דמי לא יחרץ. דרעי טען לפני בחירות 2015 כי הוא עומד לפרוש מהפוליטיקה בגלל הצגת הקלטת של הגר”ע יוסף נגדו, אבל באותם רגעים ממש הוא שלח את אנשיו להקים “אוהל מחאה” להחזרתו לראשות ש”ס. כמובן שהתקשורת הכללית והציבור החילוני צחקו מהבדיחה הבלויה שלו אבל הציבור החרדי, התקשורת הצפון קוריאנית של החרדים ורבניו המשיכו לגבות אותו כמו עדר כבשים. והנה בפרשת השבת בת”א שוב נתפס הלוליין הזה בקלקלתו.
דרעי חבר לגפני ולליצמן “למען השבת” ונגד העבודות בשבת אבל אנשי “ישראל החופשית” טוענים שדרעי הוא לצידם, לצד האנטי דתיים ביותר בישראל כזהבה גלאון ממר”צ ויאיר לפיד מ”יש עתיד”. שימו לב, דרעי הוא משענתם “ישראל החופשית” ובמעמד שווה בתמיכתו בם כשל אנטי דתיים “מקצועיים” כשל גלאון ולפיד, ואילו נציגו בעיריית ת”א טוען להגנה על השבת ונגד המשך העבודות שם! גם בעבר דרעי תעתע לא פעם מעמדה דתית לאנטי דתית ולהיפך. כאשר הוא וחבריו בש”ס טענו נגד אנשי ומצעדי התועבה הרי שאחד מיועציו היה מנחם שיזף, יו”ר וועד אנשי התועבה בישראל! אנשי “ישראל החופשית” הם אולי אנטי דתיים קיצוניים אבל לצערנו הרב הם גם אנשים עקרוניים בנושא, והם אינם ידועים כשקרנים כשהם משיחים לפי תומם. דרעי לעומת זאת ידוע כאדם לא עקרוני וכמי שאוהב לומר את ה”כן ולא” בדיבור אחד. את האיש הזה הייתה צריכה היהדות החרדית להקיא פוליטית מתוכה, ומזמן.
יום ראשון, 11 בספטמבר 2016