וכי שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם! – ב’ מקומות ברש”ר הירש

שרי אלפים שרי מאות וגו׳ – המערכת שהוצעה על ידי יתרו ושהוקמה על ידי משה הלכה למעשה, טעונה לימוד ועיון. אם ״שרי אלפים״ וגו׳ פירושו, שלכל אלף איש התמנה דיין אחד (הווי אומר שש מאות דיינים), ולכל מאה איש התמנה דיין אחד (היינו ששת אלפים דיינים), וכן הלאה, ושלכל הדיינים האלה הייתה סמכות שווה, הרי שכל אחד מבני העם היה תחת מרותם של ארבעה דיינים שווים. במישור המעשי, תביא שיטה כזאת לסכסוך בעניני מרות וסמכות, אשר יהיה רחוק מאד מה״שלום״ (פסוק כג) ששיטת שפיטה זו נועדה להביא אליו.

משום כך נראה שמטרת השיטה הזאת הייתה להנהיג מדרגות שונות של בעלי סמכות. ״שר אלף״ אין פירושו ״אחד שממונה על אלף״, אלא ״אחד שנבחר מתוך אלף״, כטוב וכמוכשר ביותר. ״שר אלף״ היה הנבחר מתוך אלף, ״שר מאה״ – הנבחר מתוך מאה, וכן הלאה. דבר ברור הוא, שאם מקבצים את העם בקבוצות של אלף, והטוב שבהם נבחר מתוך כל אלף; ולאחר מכן בקבוצות של מאה, ושוב נבחר הטוב שבהם מתוך כל מאה, וכן הלאה, עד לקבוצות של עשר; הרי שיהיו כאן ארבעה סוגים של אנשים, כאשר כל סוג עולה באופיו ויכולותיו על הבא אחריו.

בדברים (א, יג) אומר משה: ״הבו [פירוש ״תנו״] לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם״ (עיין פירוש שם). יש להניח אפוא שכל האנשים העומדים להתמנות, הוצעו על ידי העם עצמו, ואילו משה רק אישר ומינה אותם. אם כך היה, הרי שתהליך הבחירה כפי שתיארנו אותו, נראה מתאים אף יותר. תחילה, כל אלף בחרו מתוך עצמם את הטוב והמוכשר ביותר. לאחר מכן עשו זאת כל מאה, וכן הלאה, עד לגוף הבחירה הקטן ביותר – עשרה. נמצא, שהיו ארבע דרגות של מומחיות ומהימנות, שכל אחת עולה על הבאה אחריה.

וכשם שתחת משה היו ארבע רמות שפיטה, שכל אחת עולה על הבאה אחריה, כך גם בדורות מאוחרים יותר, בימי המדינה היהודית, היו ארבע דרגות של בתי דינים תחת הסנהדרין הגדולה אשר עמדה במקום משה. בית דין של שלושה דיינים ישב בכל קהילה; בית דין של עשרים ושלושה ישב בכל עיר גדולה; שני בתי דינים של עשרים ושלושה ישבו בירושלים, אחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה; ובית דין הגדול של שבעים ואחד ישב בלשכת הגזית (עיין סנהדרין פח:).

וכשם שכאן נבחרו הדיינים הראשונים של ישראל על ידי העם ומתוך העם, כך גם על פי הלכה, דיין צריך להיות ״מומחה לרבים״ (שם ה.), היינו מאושר על ידי נציגי העם. הייתה גם אפשרות לערעור מבית דין נמוך לבית דין שעליו, עד לסנהדרין הגדולה. אך לא בעלי הדין היו המערערים, אלא חברי בית הדין הנמוך עצמם היו פונים אל בית הדין שמעליהם, אם היו בספק. וכפי שנאמר בדומה לכך כאן: ״כל הדבר הגדל יביאו אליך״ – על הדיינים עצמם להביא אליך ענינים שקשה להם להכריע בהם – ויש להניח שתחילה היה עליהם להביא את הענין לבית הדין שמעליהם לפני שיביאוהו אל משה.

מספרם הרב של הדיינים נראה אולי מתמיה: המספר הכולל מגיע לשבעים ושמונה אלף ושש מאות דיינים, כאשר כל אדם שביעי או שמיני בישראל הוא דיין (עיין שם יח.). אכן כך! כל איש טוב וישר בישראל שהייתה לו ידיעה מסוימת בתורה, היה ראוי להיות דיין בישראל. מכל אדם מישראל מצפים לחיות חיי יושר ושלא יהיה בור בתורה. העם כולו, כל אחד ואחד מבני האומה, נחשב לנושאה ונציגה של התורה, וכל שלושה אנשים הגונים מישראל יכולים ליצור בית דין של שלושה, לדון אדם בעל כרחו ולכוף על הדין (שם ה. תוספות ד״ה דן אפילו יחידי). נקל להעריך מעלתו של מוסד שכזה, אם משווים אותו לקשיים וההוצאות הגדולות הכרוכים בהחזקת מערכת משפט במקומות אחרים.

מלבד זאת, נראה שנבחרי עם אלה לא נתמנו רק לשבת בדין, אלא נשאו גם בעול הפצת התורה בקרב העם. המצוות שנגלו למשה נמסרו על ידי אנשים אלה אל העם; ועל ידם בא העם להבנת המצוות ולשמירתן.

וכך מבאר הרמב״ם (בתחילת הקדמתו לפירוש המשניות) את מסירת התורה, על פי הברייתא ״כיצד סדר משנה״ וכו׳ (עירובין נד:): בתחילה לימד משה את המצוות לאהרן, לאחר מכן במעמד אהרן לימד אותן לשני בניו, לאחר מכן במעמד אהרן ובניו לימד אותן לזקנים, ולבסוף במעמד אהרן ובניו והזקנים, לימד אותן לכלל הציבור. וממשיך שם הרמב״ם: ״וישוטטו השרים על כל ישראל ללמוד ולהגות עד שידעו בגרסא המצוה ההיא וירגילו לקרותה״. ״השרים״ אינם אלא שרי האלפים והמאות וכו׳ שנתמנו כאן, כמו שביארנו.