זה לא ארנונה המוזכרת בגמרא

על שלושה חטאי הארנונה, ועל ארבעה…

עם פרוס הבחירות לרשויות המקומיות, כדאי להאיר במקצת נושא זה.

השאלה המהותית: מה תפקיד הרשות המקומית במדינת החופש? לא נתייחס לשאלה זו. נצא מנקודת המוצא הקיימת (למרות היותה איומה להשקפתנו): הרשות המקומית מספקת את כל השירותים כפי שהיא מספקת כיום. אבל כן נתייחס לנושא החשוב, שכנראה איש לא מתייחס אליו – הארנונה.

ארנונה היא מס מוניציפאלי המוטל על תושבי היישוב, למימון פעולתה של הרשות המקומית. לכאורה, הרשות המקומית היא הקובעת את גובה הארנונה. בפועל זה לא כך, כי המדינה היא המכתיבה לרשויות המקומיות תעריפי מינימום ומקסימום (באמצעות חוק ההסדרים).

רשות מקומית מספקת 2 סוגים עיקריים של שירותים:
1) שירותים מוניציפאליים: מדרכות וכבישים (עירוניים), גינות, פינוי אשפה, ביוב, וכו’.
2) שירותים חברתיים: חינוך, רווחה, תרבות, דת, וכו’.

בישראל, הארנונה מגלמת את אחד העיוותים המוסריים הגדולים ביותר. הנה…

1. הקריטריונים המגוחכים לחשבון הארנונה

כיצד נקבע מחיר המוצרים והשירותים שאנו קונים בקניון?
בעל העסק משקלל את עלויותיו ומוסיף רווח מסוים, בהתאם למוצר או השרות שהוא מוכר, ובהתייחס לתחרות בשוק. המחיר יכול להיות קבוע על פי מחירון, או גמיש למשא ומתן. המחיר יכול גם לכלול הנחה בגין קניה גדולה או “סוף עונה”.

בכל מקרה, המחיר בו נוקב בעל העסק לחלוטין בלתי תלוי במאפיינים שונים של הקונה. האם נוכל לדמיין שהמחירים בחנות הבגדים יקבעו לפי צבע עיני הלקוח, או שכונת מגוריו? או שהחשבון בקופת המרכול – לפי השכלתו, או מספר הנפשות במשפחתו? זה יהיה מגוחך אם מחיר כרטיס הקולנוע ינקב לפי שטח דירתו של הצופה.

כיצד נקבע “מחיר” הארנונה ברשות המקומית?
בתאוריה, על פי ההיגיון שמחיר משקף את מה שנרכש, מתבקש שחיוב הארנונה יקבע לפי השירותים שצורך התושב. במצב אידיאלי, החיוב ישקף במדויק את השירותים השונים שצרך בפועל, כך שלא יחויב על שירותים שלא צרך. במציאות קיימת בעיה אובייקטיבית למדוד את השירותים שנצרכו בפועל, לכן החיוב יכול להיות איזשהו קירוב, ממוצע, וכד’.

בפועל, “מחיר” הארנונה נקבע על בסיס קריטריונים שונים לחלוטין: שטח הנכס, סוג השימוש בו (מגורים, עסק, וכו’), מיקומו בישוב, סוג הבניין, מצב אישי של המחזיק בנכס (למגורים: מס’ נפשות).

התוצאה – 
ראשית, אין כל קשר בין חיוב הארנונה לבין רכישת השירותים מהרשות! משלם הארנונה משלם סכום גלובלי, שלא משקף את השירותים שרכש מהרשות המקומית, אפילו לא בקירוב, ממוצע, וכד’. דומה הדבר למבקר בקניון שנדרש לשלם סכום גלובלי, בין אם ירכוש בגדים, מחשב נישא, וכרטיס קולנוע, ובין אם רק ישתה קפה.

שנית, אין כל קשר בין השירותים שמספקת הרשות המקומית, לבין הקריטריונים ל”מחיר” הארנונה. היש קשר בין שטח דירה לבין היקף צריכת השירותים? סוג הבניין, מבוסס בעיקר על שנת גמר הבניה – מה לזה ולפינוי אשפה או הפעלת ספריה עירונית? סוג השימוש המבחין בעיקר בין שימוש למגורים לשימוש עסקי – אכן קשור לצריכת השירותים (שירותים חברתיים מיועדים לתושב למגורים, אך לא רלבנטיים לתושב עסקי) – אך מדוע הארנונה לסניף בנק היא בערך פי 5 מהארנונה לבית קפה (בתל אביב) – הרי השימוש לשניהם עסקי?

מסקנה – 
“מחיר” הארנונה נטול כל הגיון כלכלי-עסקי. ההסבר ההגיוני היחידי לקריטריונים המגוחכים הללו הוא יכולתה של הרשות המקומית, תחת חוקי המדינה, לגבות אותם במציאות ללא כל מרד מיסים.

2. אפליה בין משלמי הארנונה

ארנונה מוטלת על 2 קבוצות של משלמים: מגורים, ועסקים.

• אפליה בין משלמי ארנונה למגורים: 
גם על פי הקריטריון (המעוות) של שטח הדירה, לא כל התושבים משלמים ארנונה זהה. לבעלי דירות עם שטח זהה יהיו הבדלים ניכרים בגובה הארנונה, בגלל … אזור המגורים ביישוב, ובגלל סוג הבניין (בעיקר שנת סיום בנייתו), למה?!

• אפליית העסקים: 
הצדק הבסיסי הוא שאדם ישלם עבור מה שרכש. לא עבור מה שלא רכש. זה כה בסיסי שלא נראה צורך בהנמקה. אמנם, בשרותי הרשויות המקומיות אין תמיד אפשרות למדידה מדוייקת של צריכת השרותים ע”י התושבים – כמה “מדרכה” רכש אדון משה, וכמה “גינה” רכשה העלמה ציפי. אבל בחלק מהשרותים, בוודאי בשרותים החברתיים, ניתן להגיע למדידה מדוייקת, או לקירוב לא רע.
למשל, כמה שרותי גן ילדים עירוני רוכשים הורי איציק הפעוט? או כמה ספרים החליפה משפחת אזוג בספריה העירונית? וכו’.

בוודאות מלאה – עסקים לא צורכים שרותים חברתיים. לחלוטין. עסק לא הולך לבי”ס עירוני, ולא לספריה העירונית, ולא למקווה, וכו’. מה שאין כן בתושבים למגורים – להם נועדו השירותים החברתיים. אבל, לזה יש להוסיף הסתייגות חשובה: מהיכן מגיע המימון לשירותים החברתיים? בגדול, ממשרדי הממשלה. כלומר, הרשויות המקומיות לא מממנות את השירותים החברתיים מתוך הארנונה, אלא מהעברות כספים ממשרדי הממשלה השונים. בתי הספר ביישוב – ממשרד החינוך. מקווה – ממשרד הדתות. וכו’. כלומר, הרשות המקומית היא בעצם קבלן ביצוע, אאוטסורסינג, של משרדי הממשלה. בישובים רבים מימון הממשלה לא מכסה את מלוא תקציב השירותים החברתיים. עירייה הרוצה לספק שרותי חינוך משובחים, צריכה להוסיף מהמקורות העצמיים שלה – היינו הארנונה – למימון החלקי של משרד החינוך. זה עשוי להגיע לאחוזים משמעותיים מתקציב החינוך העירוני, ולכן לסכומים ניכרים.

יותר מזה, עסקים לא צורכים גם חלק מהשירותים המוניציפאליים. למשל, גינות ציבוריות וחופי ים. אלו שירותים המיועדים לאנשים לא לעסקים. (אם בעל העסק הולך לים אחרי העבודה, הוא עושה זאת כתושב העיר, או כאורח מעיר אחרת.)

היות ו”עסק” צורך רק חלק מהשירותים שצורך “תושב”, מן הצדק הבסיסי שישלם ארנונה נמוכה יותר.
האם זה קורה? לא ולא. הארנונה לעסקים גבוהה מן הארנונה למגורים… פי 4 עד פי 5 (תלוי בישוב, ובסוג העסק)!

מסקנה –
אפליית העסקים בארנונה כה ברורה, שלא יכול להיות על כך כל וויכוח. איך יתכן?! פשוט מאד, כי כך חוקקו המחוקקים.

3. אין מיסוי בלי ייצוג

תושב למגורים משלם ארנונה, וזכאי להצביע בבחירות לרשות המקומית.
“תושב” עסקי משלם ארנונה שוות ערך ל- 4-5 “תושבי מגורים”, ואינו זכאי להצביע בבחירות לרשות המקומית. מדוע? העסק איננו “תושב” הגר בישוב. לבעל העסק, כתושב “מגורים”, זכות להצביע במקום מגוריו.

תושב למגורים שברשותו 2 דירות – משלם ארנונה פעמיים. אבל מצביע רק פעם אחת. בעלי פיצרייה עם 5 סניפים במקומות שונים בעיר, משלם ארנונה גבוהה פי 20-25 מכל תושב מגורים, ולא זכאי להצביע אפילו פעם אחת.

מלחמת העצמאות של ארה”ב החלה מהסיסמא “אין מיסוי ללא ייצוג”.

4. ועוד אחת ב”קטנה” (בלשון המדוברת של הצעירים)

עיריות רבות מנפיקות “כרטיס תושב”, המקנה הטבות שונות. למשל, הנחות לכרטיסי כניסה לאתרים ולאירועים. למשל, זכות עדיפה לחניה. ומי לא זכאי לקבל “כרטיס תושב”? נכון. משלם ארנונה שהוא עסק.

5. ואפילו אחת נוספת

חיוב ארנונה כפולה על “דירות רפאים”. מדוע זה עיוות? כי במה שמכונה “דירות רפאים” לא גר איש. כלומר, לא צורכים בכלל כל שרות מוניציפאלי או חברתי. אבל משלמים … כפול!
קנית מנה פלאפל – שלם 12 ₪. לא קנית בכלל – שלם 24 ₪.

אתגר למשפטנים…

היש דרך משפטית לתקוף זאת בבג”צ ?

לוי

מאתר קו ישר, כאן.