חידוש: ‘חוות השבת’ מלמדת גם הלכות שמיטה

כשלומדים או מדברים על ל”ט מלאכות האסורות בשבת, הן נשמעות כמעט לכולנו כלקוחות מתוך שפה זרה. מלאכת דש? מה זה בכלל? גיזת צמר? באלו כלים משתמשים כדי לעשות זאת? ומהי מלאכת מעמר או זורה, ומה הן אומרות לגבינו?

כדי להמחיש את הדברים האלו ולהפכם לברורים יותר, החליט דוד שלום קדוש, תושב בית מאיר, כבר לפני כעשרים וחמש שנה להקים את ‘חוות השבת’ – חווה בה ניתן לפגוש (כמעט) את כל ל”ט המלאכות האסורות בשבת, להכיר אותן מקרוב, להתנסות בהן ועל הדרך גם ליהנות ממופע אור קולי במערה, ממופע חליבה, מנסיעה בטרקטורונים ומעוד אטרקציות שמעניינות קטנים כגדולים.

“החלטתי כמוצא אחרון – להקים את החווה”

המעניין הוא שאת הקמת החווה זוקף קדוש בכלל לזכותו של האדמו”ר הפני מנחם מגור. “הכל התחיל כאשר האדמו”ר התארח ביישוב שלנו בשנת תשנ”ב”, הוא מספר, “הוא חיפש בית בו הוא יוכל לשהות, ואנו הצענו את ביתנו. כשהוא עזב הוא נתן לנו את ברכתו שתהיה פרנסתנו מצויה ברווח ושנצליח בכל מעשה ידינו.

“באותה תקופה”, מוסיף קדוש, “בכלל לא קלטתי עד כמה שברכת האדמו”ר תהיה נחוצה עבורי, כי עבדתי כבעל שני מוסכים בירושלים, בגבעת שאול, והתפרנסתי טוב. אולם כעבור כשנתיים קרסו המוסכים שלי בשל בעיות כלכליות ולא ידעתי מהיכן אתפרנס. היו לי אז שישה ילדים קטנים בבית והייתי אובד עצות. ואז רעייתי הציעה: ‘לך למכור מוצרי סדקית בתל אביב’. ובאמת, ניסיתי לעשות זאת, סגרתי את שני המוסכים והתפניתי כל-כולי למכירת הסדקית, אבל זה לא הצליח. ואז אשתי החליטה לעבור לרעיון הבא והיא הציעה לי: ‘תפתח מרכז מבקרים’. זה כבר היה נראה לי ממש חסר סיכוי – מרכז מבקרים בחור נידח בבית מאיר? אבל אשתי התעקשה ושכנעה: ‘יש לנו 8000 שקלים אחרונים, בוא נשים אותם במרכז המבקרים ונבדוק מה יצא מזה’. עדיין חששתי, כי היה מדובר בכל הכסף שהיה לנו, אבל כנראה שגם בי נצנצה מעט רוח הקודש והחלטתי לקפוץ למים, כל זאת בזמן שאני עדיין תלוי בחובות נוראיים מהמוסכים שסגרתי והנושים מצלצלים השכם והערב”.

ומדוע החלטת שמרכז המבקרים יעסוק דווקא בנושא השבת?

“באותה תקופה למדתי בכולל ערב את מסכת שבת ומאוד התעניינתי בנושא. אמרתי לעצמי שאם כבר פותחים מרכז מבקרים, אז לפחות נעביר דרכו מסרים יהודיים. כך בחרנו את נושא השבת והשתמשתי בבעלי החיים שהיו ברשותי ובכל מיני כלים ישנים ועתיקים כדי להמחיש את המלאכות השונות. לבסוף הצמדתי למרכז שלנו את השם: ‘חוות הילדים והחיות עם ל”ט מלאכות’. שם ארוך ובלתי קליט, אבל זה מה שעלה במוחי. היו אלו ימי ערב פסח והחלטתי שאני רוצה לפרסם את החווה כדי שיגיעו ילדים בחול המועד. אז יצאתי לבני ברק עם משאית שמאחוריה הרכבתי את שתי האתונות שלי שהיו לבושות בחגיגיות. הסתובבתי ברחובות העיר וחילקתי פרסומות ופליירים לתושבים, עד שאנשי העירייה תפסו אותי וגירשו אותי”.

אבל בדיעבד התברר שזה היה משתלם. במהלך ארבעת הימים של חג הפסח נהרו לחוות השבת יותר מ-4000 אנשים. “זה היה בלתי יאומן”, הוא מתרגש, “התחלנו את הסיורים בכל בוקר בצאת החמה וסיימנו אותם מאוחר בלילה. כבר ביום הראשון כיסיתי את ההוצאות, ומהר מאוד כיסיתי חובות של יותר מ-100 אלף שקלים ואף נשאר לי די והותר כדי להתפרנס. אחרי החג התחילו לבוא למקום גם תלמודי תורה ובתי יעקב, סמינרים למורים ולמורות, ועוד כאלו שרצו ללמוד באופן מוחשי את נושא ל”ט אבות מלאכה. בתחילה הרגשתי קצת תחושת גאווה מכך שהרעיון שלי כל כך מצליח, אבל כשראיתי לאיזה ממדים הוא מגיע כבר קלטתי שאני בכלל לא חלק מההצלחה, אלא יש כאן סייעתא דשמיא עצומה והיא זו שמובילה את הכל”.

הסוד המקצועי: המחשה עושה הכל

כיום, אם תגיעו לחוות השבת, תראו שהתכניות שמוצעות שם הן מגוונות, בהתאם לרמה של המשתתפים ולגילם. “אנחנו תמיד מתחילים בהתכנסות של בני הקבוצה”, מסביר קדוש, “אני מסביר להם מה זו שבת, למה בכלל שומרים שבת ומהם המקורות לכך. אנו מעלים מדרשים ומקורות ומתייחסים גם לתפיסה התלמודית. כמובן שההסברים ניתנים ברמות שונות בהתאם לגיל המשתתפים ולרמת הבנתם. בהמשך אנו עוברים לנושא ל”ט אבות מלאכה ואז מסבירים באופן מוחשי מאוד מה זה חריש, מה זה קציר, מהי פעולת גוזז, ועוד. כשיש ילדים בקבוצה אני לא מעמיק יותר מידי, אבל לעתים קרובות מגיעים לכאן כוללים של אברכים שלומדים מסכת שבת כדי לקבל סמיכה לרבנות, ואז אנו יכולים לשבת יחד אפילו שש או שבע שעות. מגיעות לכאן בכל שנה גם מאות בנות מהסמינר הישן בירושלים. הרב שמלמד אותן ממליץ להן לבוא לכאן לפני המבחן שלהן על הלכות שבת ומלאכות האסורות בשבת”.

ברור למה ילדים צריכים לבוא, אבל למה תלמיד חכם צריך לבקר בחווה? הרי לא כל כך קשה לדמיין איך חורשים במחרשה או איך זורעים!

“נכון, וזהו בדיוק הסוד שלנו, כי מדובר כאן ב’המחשה’ וזהו דבר שחשוב לכולנו, גם אם איננו מודעים לכך. כל אדם, ולא משנה מה גילו, ברגע שרואה משהו באופן ויזואלי, הוא קולט טוב יותר והדברים נכנסים לתוכו. מגיעים אלינו כבר דור שני – ילדים עם ההורים שלהם שהם בעצמם ביקרו כאן בעודם ילדים, ולמרבה הפלא הם פשוט זוכרים כל מיני דברים שראו. זה מוכיח עד כמה שהדברים נכנסים חזק. קחו לדוגמא את מלאכת אורג – יש הבדל כל כך גדול בין לדמיין את המלאכה הזו לבין לראות אותה בפועל. גם מלאת חורש – לדמיין מחרשה נוסעת על פני התלם ועושה גומות זה לא קשה, אבל מה מסתתר מתחת לאותן גומות? מה קורה באדמה כשחורשים אותה? את זה אי אפשר להבין בלי לראות. מראה עיניים אף פעם לא יהיה שווה לשמיעת אוזניים”.

אתה מדגים בחווה את כל ל”ט המלאכות?

“לא ממש את כולן, אבל את רובן. את מלאכת שוחט למשל אני לא מראה, גם לא את מלאכת מעבד, כי היא נעשית בעורות עם חומרים מסוכנים. אבל את רוב המלאכות רואים אצלנו. בנוסף, הקמתי באתר גם דגם מוקטן של המשכן שנבנה בהתאם לכל מה שמלמדים אותנו. בניתי אותו כדי להראות להיכן מתרכזות כל המלאכות האלו, כי הרי המקור של ל”ט אבות מלאכה הוא מאבות מלאכות שהיו אסורים בזמן הקמת המשכן. בשנות השמיטה אנו מדברים גם על המלאכות האסורות בשמיטה”.

ואיך אתה באופן אישי מרגיש עם החווה הזו שאתה מנהל?

“האמת? זוהי אחריות מאוד גדולה, כי ברגע שאני מתעסק כל הזמן בהלכות שבת זה גם מחייב אותי להקפיד על כך, ושמירת שבת אינה דבר פשוט. לצערי אני רואה הרבה מאוד חילולי שבת, אפילו בתוך בית כנסת. אבל מצד שני יש את הסיפוק העצום וכשאני שומע אנשים שיוצאים מהחווה ואומרים לעצמם: ‘מעכשיו השבת שלנו תיראה אחרת’, זה מוכיח לי באופן ברור שיש שכר לעמלי”.

מאתר הידברות, כאן.