לא למדתי בעיון, אבל ז”ל הרמב”ם בסוף מאמר קדוש השם:
…
והעצה שאני יועץ לנפשי והדעת שאני רוצה בה לי ולאהובי ולכל מבקש ממני עצה שיצא מאלה המקומות וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלא אונס ולא יפחד ויעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו כי דת ה’ שהנחיל אותנו גדולה וחיובה קודם לכל המקרים הבזוים בעיני המשכילים שהם אינם עומדים ויראת ה’ היא שעומדת. ולא עוד אלא אפילו היו שתי מדינות מישראל אחת מהם יותר טובה במעשיהם ובמנהגותיהם ויותר מדקדקת ונכנעים למצות מן האחרת שחייב ירא ה’ לצאת מאותה שמעשיה אינם כל כך [נכונים] לאותה מדינה טובה וכבר הזהירונו רז”ל על ידור אדם במדינה שאין בה עשרה חסידים והביאו ראיה על זה מסדום דכתיב (בראשית י”ח י”ב) אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה. וכל זה כשיהיו שני מדינות ישראל אבל אם היה המקום מן הגוים, ישראל העומד שם על אחת כמה וכמה שהוא חייב לצאת מאותו מקום וללכת למקום טוב וישתדל לעשות ואעפ”י שמפיל עצמו בסכנה עד שינצל מן המקום הרע שאינו יכול להעמיד דתו כראוי וילך עד שיגיע למקום טוב. וכבר פירש על ידי הנביאים שכל הדר בין הכופרים שהוא כמותם (ש”א כ”ו י”ט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר וגו’. הנה שקול דירתו בין הגוים כאלו עובד אלהים אחרים. וכן חייבו החסידים ויראי השם שימאסו הרע ועושיו וכן אמר דוד ע”ה (תהלים קל”ט כ”א) הלא משנאיך ה’ אשנא ובתקוממיך אתקוטט וגם אמר (שם קי”ט ס”ג) חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך. וכן מצינו באברהם אבינו ע”ה שמאס משפחתו ומקומו וברח לנפשו להנצל מדעת הכופרים. וכל זה אם לא יכופו אותו הכופרים לעשות מעשיהם שצריך האדם לצאת מביניהם אבל בשכופין אותו לעבור על אחת מן המצות אסור לעמוד באותו מקום אלא יצא ויניח כל אשר לו וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו והעולם גדול ורחב. והתנצלות מי שטוען בענין ביתו ובניו אינה טענה לפי האמת אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו. ואין ראוי אצלי מי שיטען זאת הטענה כדי לדחות מעל נפשו, אלא יגלה למקום ראוי ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד וכל העומד שם הרי הוא עובר ומחלל שם שמים והוא קרוב למזיד. אבל אלה שמפתין עצמן ואומרין שיעמדו במקומן עד שיבא המלך המשיח לארץ המערב [ואז יהיו] יוצאין והולכין לירושלים איני יודע איך יבטל מהם זה השמד אלא עוברין הן ומחטיאין זולתן (ובראותן) [ובכמותן] אמר הנביא ע”ה (ירמי’ ו’ י”ד) וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום. כי אין זמן לביאת המשיח עד שתולין בו ואומרים עליו הוא קרוב או רחוק וחיוב המצות אינו תלוי בביאת המשיח אלא אנחנו מחויבים להתעסק בתורה ובמצות ונשתדל להשלים עשייתן ואחר שנעשה מה שאנחנו מחויבים אם יזכה ה’ לנו או לבני בנינו לראות המשיח הרי זה טוב יותר, ואם לא לא הפסדנו כלום אלא הרוחנו בעשייתנו מה שאנחנו מחויבין. אבל אם יעמוד אדם במקומות שיראה כי התורה תפסוק והמין יאבד בעבור השנים, והוא אינו יכול להעמיד דתו ויאמר אשאר אני עד שיבא משיח ואצא מזה שאני בו, אין זה כי אם רוע לב ואבוד גדול ובטול הדת והדעת זו היא דעתי והשם יודע האמת.
החמישי אפרש בו איך ראוי לאדם לראות את עצמו באלה ימי השמד. חייב הוא כל מי שאינו יכול לצאת מפני משאלות לבו וסבות סכנת הימים ועמד באותן המקומות שיראה נפשו מחלל שם שמים לא ברצון ממש אבל קרוב הוא להיות ברצון ושהוא נזוף מלפני המקום נענש על רוע מעשיו ועם זה יהיה בדעתו אם עשה מצוה מן המצות שהקב”ה מכפיל שכרו עליהם שהוא לא עשה אלא לשמים בלבד ואינו מבקשו כדי להתגדל ושיראה שהוא עושה מצוה ואינו דומה שכר מי שעושה מצוה בלא פחד לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם יודע בו יאבד נפשו וכל אשר לו. ועל דמיון זה הזמן אמר השם (דברים ד’ כ”ט) כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ואעפ”כ לא יפנה אדם ממחשבתו עד שהוא יוצא מאותן הגלילות שקצף עליהם השם וישתדל בכל יכלתו. וג”כ אינו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם אלא מקרבם ומזרזם לעשיית המצות וכבר פירשו רז”ל שהפושע אם פשע ברצונו כשיבא לבית הכנסת להתפלל מקבלין אותו ואין נוהגין בו מנהג בזיון וסמכו על זה מדברי שלמה ע”ה (משלי ו’ ל’) אל יבוזו לגנב כי יגנוב למלא וגו’, אל יבוזו לפושעי ישראל שהן באין בסתר לגנוב מצות. ומיום שגלינו מארצנו לא פסק ממנו שמד כי מנעורינו גדלנו כאב ומבטן אמנו הנחנו ובכל התלמוד אומר שמדא דעביד ובטיל. השם יבטלהו מעלינו ויקיים בימינו מה שנאמר (ירמיה נ’ כ’) בימים ההם ובעת ההיא נאם ה’ יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאונה כי אסלח לאשר אשאיר, וכן יהי רצון אמן. נשלם מאמר קדוש השם.