חשוך לך?

כשל כח הסבל

בבוקר השבת האחרונה הגעתי לבית הכנסת, וחשכו עיניי. כפשוטו. הגנרטור שבק חיים לכל דומם. עד מהרה התברר כי התאורה היא הצרה הקטנה. המזגנים הכבויים הם שביטאו את עומק השבר.

מתחילה לא העליתי בדעתי ששייך להתפלל במצב כזה. הברירה הטבעית היא להסתובב ולהתנצל בעדינות: רציתי מאוד אבל אי אפשר, ולהתקדם לכיוון בית כנסת ממוזג 24/7. אבל התברר שקיום המניין הוא דבר קריטי לתשעת המתפללים הראשונים, וכעשירי קודש – אנוס הייתי להישאר בקרוון המתלהט בשמש הבוקר היוקדת ללא רחם, ולהתפלל לפי אורך רוחו של החזן המתרפק לו בנחת, כאילו עוטף אותו ענן קריר במדבר סהרה.

היו אלו קרוב לשלוש שעות של השתכשכות מייסרת בחום נורא, כשכל קדיש יתום האריך את הקץ בעוד עשרות שניות של צליה אטית ועקבית. בסיום התפילה, כשכבר היינו מבושלים לגמרי ומוכנים להגשה, העזנו לראות בעצמינו בבואות של חנניה מישאל ועזריה בשעתו, שהפילו את עצמם אל תוך כבשן האש למען שמו יתברך.

לאור הנסיבות ויתרנו על הקוגל המהביל (ללא פלטה!) כמו גם על הדיונים הקדחתניים אודות הסיבות האפשריות לנפילה הזו, ובירורי העומק מי הוא האשם בכך שלא התקינו אוטומט, ומדוע הוא כלל לא אשם. במקום כל זה, החשנו צעדים אל הבית הממוזג. שם, בחסות הנעלים החלוצות, כוחות הסוס המתאמצים להפיג את הלהט וכוסות המשקה המזיעים מקור, החל המוח העשן נותן דרור למחשבות ותהיות, שיוצעו ברשותכם להלן.

החמה שלאחרונה יצאה מנרתיקה להטיל על כולנו קיתונות של רותחין מדי צאתנו אל הדרכים, מטרידה המוני יהודים טובים. בימים הללו, מדי לכתי ברחוב ממלאות את ישותי שתי מטרות עיקריות. המטרה המידית: לזהות בקרני הזוויות פיסות צל קטנות בהן ניתן יהיה למלט את הגוף מתשפוכת קרני השמש, ולו לשברירי רגעים. והמטרה המרכזית: להגיע מהר ככל האפשר אל מקום מבטחים, קרי: אזור ‘פתוח מיזוג אוויר’. והעובדה שהרחובות שוממים כמעט לגמרי בשעות שלטון החמה, מעידה שאינני היחיד שחושב כך.

והשאלה הנשאלת היא: מה היו עושים אבותינו בכל הדורות שלא היו בהם מזגנים ולא היו מים קרים כאוות נפשם העייפה, ולא היו כמעט מקומות מפלט מגזירת הטמפרטורות?

ברור שהחום היא רק דוגמה מענייני דיומא, והשאלה נכונה לגבי עוד אלפי רבבות הפרטים שמפנקים את חיינו ומצילים אותנו מכל מיני סבל, שרק לפני כמה עשרות שנים לא היה מי שיהזה על כך. הרי החיים שלהם בכל המובנים, לכאורה, היו סבל אחד מתמשך לעומת חיינו אנו. איך, למען השם, שרדו?!

אנו ברוך השם חיים בעולם שמתאמץ להציג פתרונות מהירים מאוד לשלל בעיות החיים, עד שאין לנו אפילו את הזמן לחשוב על הסבל שבעצם סבלה האנושות לפני ההמצאות הללו.

בעידננו, אם קצת כואב הראש, יודע כל אחד לקחת אופטלגין או שנים והראש כמו חדש. ואם הילד בוכה? נוֹ פרובלם, קפוץ למכולת וקח מוצץ מותאם אישית. יש לך חובות? מה הסיפור, יש אשראי ברגע. רוצה לאכול? רק תבחר תפריט. חשוך לך? המתג על הקיר בצד ימין. רוצה להגיע לקצה העולם? סוכן הנסיעות בדרך אליך. מחפש מעריב בשלוש בלילה? השטיבלאך פה קרוב. מעוניין בבגד חדש? תא המדידה פה מאחוריך. זקוק לרהיטים? הנה הקטלוג החדש שלנו. רוצה הנחה? למה לא אמרת קודם. מחפש מידע? רק תגיד באיזה נושא. יש בעיה? אין בעיה.

תקדישו רק כמה רגעי מחשבה ותבינו כמה מסובך היה להשיג לפני חמישים שנה ומעלה כל אחד מהדברים הללו, שהם כל כך מובנים מאליהם היום.

הנה קחו למשל את העניין הבסיסי כל כך של האוכל. בן ימינו שבלוטות קיבתו מתחילות לשלוח אי אלו אותות של רעב. מה הפתרונות המוצעות לו? אין ספור. ארונות מלאים ומקרר מתפקע, צרכניות ענק במרחק פסיעה, שורות אינסופיות של חנויות מזון מהיר, ובכל מקרה, שום דבר שחבילת וופלים לא תוכל לפתור.

מה היה עושה האדם לפני מאה שנה שמגלה שהוא רעב? במקרה הטוב אם הוא מצויד במוצרים, יוכל לחזור הביתה ולהתחיל בשורת הכנות מפרכות, ולאחר כמה שעות יוכל לשבור את רעבונו בתבשיליו. במקרה הפחות טוב, כשאין לו מוצרים ואין לו כסף לקנות אותם, יעשה את מה שאבא של זושא היה עושה.

תנסו להשוות בין המחותן בפשיסחא מלפני מאתיים שנים, שמבקש להזמין לנישואי בתו את אחיו מדנציג, לבין המחותן הירושלמי של ימינו שמבקש להזמין ידידו/מטיבו מוויליאמסבורג, ותלגלגו על ההשוואה בהנאה עד עלות השחר. והדוגמאות הם הלא לאין ספור.

אנשים אומללים היו פעם, הלא כן? אבל הנה העניין המוזר בכל העסק הזה: דווקא היום, בתנאים הממוזגים, בכבישים הסלולים, בעידן הפתרונות הזמינים כל כך, כשהכל הולך במהירות אקספרס, אבדו לנו השאריות האחרונות של הסבלנות.

זה הרי פרדוקס נורא. יושב לו יהודי בפרייבט הממוזג שלו, צלילים רכים בוקעים ממערכות השמע באקוסטיקה פנוראמית, המושבים רכים ומרופדים ונוחים ומעסים ובריאים, והוא מחליק על הכבישים החלקים והחדשים בדרך לצפון. שעה וחצי מירושלים למחוז חפצו. והנה הוא מבחין בפקק קטן, עיכוב של חמש דקות, וכבר מתחיל לנשוף בעצבנות. נו כבר, מה יהיה. אי אפשר ככה! הלך היום.

ולפני חמישים שנה, היהודי בר המזל שנסע לצפון ברכב ממונע, עשה את אותה הדרך רק בתריסר שעות, ללא מזגן וללא ריפוד, ללא כבישים נורמליים וללא תחנות ריענון הגיוניות. והוא התלונן?

היום, קצת חם, ואי אפשר יותר. אין את הארטיק מהסוג החדש, ואיזה מין צרכנייה זאת. החזן המתעכב לשניה מיותרת, יזכה למטר של נקישות צרידות וצווחות “נו-הא”. ומה יקרה כשהוא יתעכב בערבית של מוצאי צום.

אז איך תסביר זאת, אדוני הממוזג?

בני גד ובני ראובן ראו את ארץ יעזר וארץ גלעד וביקשו להתיישב בה עם המקנה הרב והעצום שלהם. משה רבינו מוכיח אותם במשך עשרה פסוקים תוכחה נוקבת. האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה… ולמה תניאון את בני ישראל… והנה קמתם תרבות אנשים חטאים… וכולי.

רק לאחר כל דברי התוכחה הללו, הם ניגשים ועונים כי חלילה להם מלהשתמט. אדרבה, הם מתכוונים להיחלץ חושים לפני בני ישראל, ולא ישובו רק לאחר שבני ישראל יתנחלו איש נחלתו.

והשאלה היא: אם יש להם תשובה טובה כל כך – מדוע לא ענו אותה תכף ומיד, לפני שמשה רבינו הוכיח אותם קשות כל כך? הרי הם לא באמת תרבות אנשים חטאים, ולא באמת התכוונו לשבת בעוד אחיהם באים למלחמה?

אלא, עונה ה”שפת אמת”: בני גד ובני ראובן ידעו להעריך את התוכחה של גדול הדור. הם לא ראו בזה סבל אלא הזדמנות, זכות, רווח! הם לא רצו להפסיק את התוכחה, על אף שהיו יכולים בדין, משום שלא רצו להפסיד אותה!

נדמה שאם צריך להגדיר מה קרה לנו, ההגדרה המדויקת היא שאָפַס כח הסבל. דווקא בשל שפע האפשרויות הגדול שיורד עלינו משמים, הפך עולמנו להיות אוסף של בעיות שיש לפתור. כל בעיה היא צרה, וכל צרה היא מטרד מיותר.

כיהודים יש לנו לשנן את שהיה ברור כל כך בדורות הראשונים: שיש ערך עצום לעצם הסבל. העובדה שקשה היום כל כך לקבל תוכחה או ביקורת, נעוצה בדיוק בעניין הזה. כי היא לא נעימה לאוזן, זו סיבה מספקת לשלול כל מוכיח ולדחות כל מבקר.

לו רק היינו יודעים שכל פיסת סבל בעולם הזה ערכה לא יסולא בפז, וכל שמץ ביקורת הוא אך ורק לטובתנו, הרי שהיינו ששים לקראתם בכל לב, ולא מוכנים לוותר על קמצוץ ממנה.

לסיום, הנה החלק הכי מרתק בפרדוקס: בכל הקשור לציפייה לגאולה האמתית – התהליך שתיארנו עובד בדיוק כך, אבל הפוך. אם פעם היו היהודים הטובים מצפים למשיח בקוצר רוח, בציפייה דרוכה ובכיליון עיניים, הרי שהיום, בעניין הזה, יש לרבים את מלא הסבלנות. ודווקא לסמלי החורבן, לסימני הבכי, לאלו – הסבלנות הולכת ופוחתת. לבכות את תיקון חצות; שלושה שבועות לא לשמוע מוזיקה; תשעת הימים לא לאכול בשר, יום אחד לשבת על הרצפה. לדברים קשים שכאלו אין לנו סבלנות. ה’ייסורים’ הללו, הם הם הבעיות הגדולות.

לו רק ידענו להעריך את הייסורים, ובוודאי אם אלו ייסורים שבאים למען שמו יתברך, הרי היינו מקבלים את כוח הסבל שבעולם, לחפש את בית הכנסת בלי המזגן לאסוף שם עוד קצת זכויות ורווחים, שיקרבו אותנו אל הגאולה הגדולה במהרה, לה אנו מחכים כבר אלף תשע מאות ארבעים ותשע שנים ארוכות ומייסרות.

חזק חזק ונתחזק.

ב”ה / הגיגים / מטו”מ / תמוז עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com