יתברך הבורא וישתבח היוצר אשר נתן לנו את תורתו הקדושה, וציוונו לקיים את מצוותיו, וקידשנו בקדושתו, והפריש אותנו מכל מיני טומאות, וציוונו לפרוש מאת נשותינו בעת ראיית דמם, אשר, כידוע, טומאת נדה היא טומאה חמורה מאד, אשר אפי’ העכו”ם היו פורשים ובודלים מאשה נדה בשנים קדמוניות, וכמו שכתב הרמב”ן על התורה [בראשית ל”א ל”ה].
וידוע שאיסור זה הוא מהאיסורים החמורים ביותר, ובכל הדורות מסרו ישראל נפשם כדי להישמר מאיסור זה, ואין מן הצורך להאריך בזה מפני שחומרתו ידועה לכל בר ישראל.
וכידוע, לאחרונה יצאו גדולי ישראל ”בפניה נרגשת לעם ה”, והודיעו ברורות שישנם מורים אשר בטעות מטהרים מראות אדומים ואסורים, ועל ידי כך מכשילים רח”ל את הרבים באיסור כרת. ואכן, גרם כרוז זה להתעוררות רבה בקרב הציבור, אלא שישנם אנשים אשר התבלבלו מחמת כרוז זה, ואינם מבינים איך יתכן שמורים גדולים בחכמה וביראה יטעו בדברים חמורים כאלו. עוד ישנם אנשים רבים, שקיבלו את הדברים כהווייתן, אלא שאינם יודעים מכאן ולהבא את מי ניתן לשאול ללא חשש, מאחר שנתפרסם שישנם מורים שמתירים שלא כדין. ומאחר שהתעסקנו בענין זה רבות, אמרנו, לא עת לחשות הוא, ושנסנו את מתנינו ולקחנו את קולמוסינו בידינו, וננסה לברר ולהבהיר ענינים אלו, כפי אשר יחננו ה’, ואולי נזכה על ידי כך להיות ממזכי הרבים, ולהציל יהודים מאיסורים חמורים.
והנה עיין ברמב”ם בהלכות תשובה פ”ד שמנה את ארבעה ועשרים הדברים שמעכבין את התשובה, וכתב שארבעה מהן הם עוון גדול, והעושה אחד מהן, אין הקב”ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו.
ואחר כך כותב, שהעבירה השלישית מאלו הארבעה היא, הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בידו, שהואיל ובנו ברשותו, אילו מיחה בו היה פורש, ונמצא כמחטיאו. ובכלל עוון זה, כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין יחיד בין רבים, ולא מיחה, אלא יניחם בכשלונם, עכ”ל.
והנה רואים מדברי הרמב”ם האלו חידוש גדול, שמי שרואה יהודים נכשלים באיסור מסוים, ומניח אותם בכשלונם, באומרו לנפשו שאין זה עבודתו ללכת לתקן את העולם, ואין עבודתו אלא להשלים ולתקן את עצמו, הרי הוא חוטא בעוון חמור. והקב”ה אשר טוב ומטיב הוא, וידו פתוחה לקבל שבים, ומורה חטאים בדרך, (כמאמר הכתוב טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך), כועס עליו כל כך, עד כדי שמונע ממנו דרכי תשובה, ודואג שלא יהיה סיפק בידו לחזור בתשובה.
ומפני שראינו בעצמינו בעינינו, איך שישנו כאן מכשול גדול באחד מיסודי הדת, וחשבנו שאולי על ידי שנכתוב הדברים על גבי הכתב ונפרסם אותם ברבים, נוכל להציל יהודים מאיסורים – חששנו, שאולי אם נמנע עצמנו מלעשות כן, נהיה ח”ו מאותם שרואים אחרים חוטאים, ויש בידם למחות ואינם מוחים, ומניחים אותם בכשלונם, אשר אין מספיקין בידם לעשות תשובה.
ואיתא במדרש (מד”ר קדושים פרשה כ”ה) נאמר “ארור האיש אשר לא יקים”. ‘לא ילמוד’ לא נאמר, שאלו כן, לא היתה תקומה ח”ו. א”ר אחא בשם ר’ תנחום ב”ר חייא למד אדם ולימד ועשה ושמר והיתה סיפק בידו למחות ולא מיחה, להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור, ההוא דכתיב, “ארור אשר לא יקים”. ר’ ירמיה אמר בשם ר’ חייא, לא למד אדם, ולא שמר, ולא עשה ולא לימד לאחרים, ולא היתה סיפק בידו להחזיק, והחזיק, ולא בידו למחות, ומיחה, הרי זה בכלל ברוך, עכ”ל המדרש.
והדברים מפליאים למתבונן, שאדם שלמד את כל התורה כולה, ועשה ושמר את כל המצוות, והיה בידו למחות ולא מיחה, אין עוזר לו כל תורתו ועבודתו, והרי הוא בכלל ארור. ומצד שני, אדם שלא למד תורה ולא קיים מצוות, ולא היה נשמר כל כך מעבירות (שהרי המדרש כותב “ולא שמר ולא עשה” שכנראה הכוונה שלא נשמר מעבירות ולא עשה את המצוות), והגיע לידי מצב אשר ראה יהודים נכשלים בעבירה, והרגיש בעצמו שאין בידו למחות, – שהרי אדם פשוט הוא, ולא למד, ולא לימד, ואין לו תלמידים, ומי יקשיב לקולו. ואעפ”כ לא עשה חשבונות, ומיחה, הרי על ידי מעשה זה, הרי הוא נכנס לכלל ברוך, יותר מאדם זה שלמד ולימד הרבה, ועשה הרבה, ונשמר מהרבה עבירות, שלא מיחה, כשהיה בידו למחות. והדברים נוראים למתבונן.
וברצוננו להקדים בראשית קונטרס זה, שאין כוונתנו ח”ו בכתיבת קונטרס זה, לנגח מאן דהו, ולבזות ח”ו מורים ות”ח, אשר דברים אלו הם עבירות חמורות ביותר, וכבר אמרו חז”ל שהמבזה ת”ח אין תרופה למכתו, וכוונתנו בקונטרס זה, הוא אך ורק שמורים ות”ח ואברכים ויהודים יראי ה’, יתעוררו להבין, שיש כאן ענין חמור, ושצריך למצוא דרך נכונה כדי לתקן ענין זה, ועל ידי כך נינצל מאיסורים חמורים, ולא נהיה מהמכשילים את הרבים, ולא מאלו שנכשלים על ידי אחרים.
ומאחר שהתעסקנו הרבה בענין זה, וישנם מורים ות”ח אשר רואים עצמם נפגעים ומושפלים מהתעסקותנו בענין הנ”ל, רצינו לנצל הזדמנות זו, כדי לבקש מכולם מחילה, ויבינו, שכל אלו שהתעסקו בענין זה, לא היתה להם ח”ו שום שנאה אישית נגד איזה מורה, ולא היתה כוונתם לקנתר ולהשפיל, רק כוונתם היתה לאפרושי מאיסורא. וכבר אמרו חז”ל שבמקום שיש חילול ה’ אין חולקין כבוד לרב.
(עמ’ 29 כאן.)