יהודים המתנגדים להר הבית דומים לגונב כלי שרת רח”ל‎

והנה בסנהדרין שם אמרו “הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו” ולגבי הבועל ארמית אמרו שם הלכות שונות: א. אין הקנאין רשאין לפגוע בו אלא בשעת מעשה ולא אח”כ. ב. אם בא לשאול אין מורין לו כן, דאין קנאת הקנאי חיוב אלא רשות אף שבודאי יש בה מצוה. ג. עוד אמרו שם “אילו נהפך זמרי והרגו לפנחס פטור עליו, מ”ט רודף הוא והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו, עי”ש.

 

וכתב שם המאירי דלגבי שתי ההלכות הראשונות פשוט שהן נוהגות גם בגונב את הקסוה דאף בו אין הקנאי רשאי לפגוע בגנב אלא בשעת מעשה, ואם בא לשאול אין מורין לו כן, אבל לגבי מה שאמרו דפנחס הוי כרודף לגבי זמרי ואילו הרגו זמרי פטור עליו אין דין הגונב כלי שרת כדין הבועל ארמית ושוב כתב “ואין הדבר ברור בידי”.

וצ”ב במה שאני הבועל ארמית מהגונב את הקסוה, הלא כתב בחידושי הר”ן בסנהדרין שם דהטעם דפנחס רודף היה הוא משום שאינו חייב להרוג את זמרי (משא”כ שליח בי”ד או אף המציל את הנרדף בנפש הרודפו דודאי לא חשיבי רודפין כלל ואילו הרגן החייב מיתה או הרודף ודאי חשיבי כרוצחים כיון דהני חייבין להרוג ולא רק רשאין לעשות כן עי”ש), וא”כ מה טעם יש לחלק בין הבועל ארמית לגונב את הקסוה לאחר שכתב המאירי דבשניהם אם בא לשאול אין מורין כן.

ולכאורה י”ל לפי מה שדנתי במנחת אשר לפסחים סי’ ג’ איך הותר לזמרי להרוג את פנחס והלא אף רודף גמור אסור להרוג אם יכול להצילו באחד מאבריו, וק”ו בפנחס שאינו כרודף גמור אלא לגבי זמרי בלבד, וא”כ למה לא יתחייב זמרי לפרוש מן החטא כדי להציל את פנחס ולמה פטור הוא אם הרגו הלא היה יכול להצילו ע”י פרישה מן העבירה, ואפשר לפי מה שאמרו בכתובות נ”א דתחלתה באונס וסופה ברצון אינה נאסרת דיצרה אלבשה, הרי שלאחר תחילת ביאה שוב נחשב כאנוס ואין בידו לפרוש, ולכן פטור זמרי אם הרגו לפנחס ולא אמרינן היה לו לפרוש דיצרו אלבשו, וכלשון הרמב”ם (פרק כ”ד מאיסו”ב הי”ט) “יצר האדם וטבעו כופה אותו לרצות” אך הא תינח בבועל ארמית אבל בגונב כלי שרת דיכול לפרוש מלגנוב שוב צריך לעשות כן כדי לא להרוג את הקנאי דלא גרע מיכול להציל באחד מאבריו.

אך לפי מה שנראה עיקר דזמרי רשאי להרוג את פנחס משום שפנחס בא להרגו ואין זמרי חייב לסמוך על כך שאם יפרוש מחטאו יחוס עליו הרודף וימנע מהריגתו, קשה לראות טעם לחלק בין הבועל ארמית לגונב כלי שרת, ועדיין צ”ע בזה.