אנחנו רגילים לשמוע שעם ישראל הוא “הרבה יותר” מאומה, לא להוסיף אלא לגרוע חלקה אף מהיות כשאר האומות. לשון הקודש היא לא “שפה” אנושית, אלא וכו’ וכו’ – ולכן אסור להחיל עליה את כללי יתר השפות. התורה היא לא “סתם” ספר חוקים, וכאילו נובע מכך שאין צריך להקפיד על החוקים שלה, אפילו כשיחה בטלה שלהם. וכן הלאה וכן הלאה.
הכשל הלוגי השטותי הזה משמש גם נגד כיבוש הר הבית.
אל ההרים אשא עיני – בעקבות גדולי ישראל בהבדילם בין מצות ישוב הארץ לבין מדרגת המקדש / הרב יהושע שפירא שליט”א
… הרעיון לייחס ’מצות ישוב’ לגבי בית המקדש והר הבית – הוא בעצם הורדת מעלת הקודש של הר בית קדשנו למצות ארץ-ישראל. אין בתורה מצוה של ’ישוב הר הבית’. מפני שהמקדש הוא לא מקום של שליטה וריבונות, הוא מקום של הדבקות הנשמתית העליונה של האומה בהשראת השכינה. והדבקות הזאת דורשת טהרה, דורשת מורא, היא דורשת מהאומה להיות בשֵלה ומוכנה לאותה דבקות.
לכן, כל השוואה בין מצות ישוב הארץ למצות בנין המקדש מוטעית לגמרי. אין שום מצוה כיום בהלכה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, לעלות להר הבית!* הנושא של הר הבית הוא לא ’כיבוש’, ’התיישבות’ ו’נוכחות יהודית’, אלא: דבקות הרעיה בדודהּ. דבקות הרעיה בדודהּ מצריכה מערכת אחרת לגמרי של מצוות ושל מערכות-יחסים. בראש ובראשונה – ההכנה הגדולה, הטהרה. בנוסף – מצות ’מורא מקדש’. בנוסף – לא כל ישראל ראויים להיכנס לכל מקום במקדש, וגם הכהנים – לא בכל מצב, לא לכל מקום ולא בכל שעה.
*גם משפט זה שקר מוחלט, כידוע.