ניסיון ראשון להתחקות אחרי דרכו ההלכתית של הרב משה לנדא זצ”ל, מגדולי הרבנים של הדור האחרון
מנחם ברונפמן
כל תחום אליו נכנס הגאון הגדול החסיד רבי משה יהודא ליב לנדא זצ”ל, הוא כבש את המקום הראשון. אותו שילוב של יושרה שאין בה רבב, של ידענות מופלגה ושליטה מלאה בכל פרטי הפרטים, של יראת שמים חסידית אותנטית, ושל מקצוענות פדנטית פרפקציוניסטית מן המעלה הראשונה – התמהיל המיוחד הזה, והנדיר כל־כך, האיר את עולם מקיימי התורה באור שאין לו שני. כך בכשרות, כך בהנהגה רבנית, כך בדיינות, כך בענייני סת”ם, מקוואות ועוד.
מטבע עשייתו הרבנית האדירה, חובקת העולם, של הגרמי”ל זצ”ל – בכללם: ניהול הלכתי של מערכת כשרות מסועפת, ניהול אחד מבתי־הדין הכי חשובים בעולם החרדי, ניהול רבנות עיר התורנית הגדולה ביותר – לא היה זמנו בעטו, לשבת ולמשוך בעט סופרים, להעלות חידושיו ודברי תורתו על הכתב. אכן, למרות זאת, במשך עשרות שנות רבנותו התפרסמו מאות עמודים מחידושי תורה, השקפה והלכה פרי הגיונו.
צללתי אל תוך האוצר התורני האדיר הזה, בבקשי לשרטט ממנו שרטוט ראשוני לדמותו ההלכתית וההשקפתית של הגרמי”ל, כפי שזו עולה מכתביו∙.
תפיסת הכשרות של הרב לנדא
רבות דובר ועוד ידובר על מערכת הכשרות המופלאה של “הרב לנדא”, אותה יסד אביו הגאון החסיד רבי יעקב לנדא זצ”ל, ואתה הרחיב ופיתח מאוד בנו הגרמי”ל, המשלבת הן עמידה איתנה על קוצו של יו”ד, הן למדנות עמוקה (להחמיר במקום שיש להחמיר לא במקום שאין יסוד הלכתי להחמיר, ונדגים זאת להלן), והן מחויבות עמוקה למסורות שמדורי דור.
תפיסת הכשרות של הרב לנדא נובעת מתפיסה רוחנית של דיני הכשרות, של ההשפעה המיסטית שיש לאוכל אותו אוכל האדם על נפשו ועל נשמתו, זאת בנוסף לעצם המחויבות לחוקי שמירת ההלכה. “ביורה דעה סוף סימן פ”א כתב הרמ”א: לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים, וכן התינוק עצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו. ולכאורה קשה”, מנתח הרב לנדא את הילכת הרמ”א, מדוע נקבע ש”המינקת אסור לה לאכול רק בגלל התינוק? הרי היא ישראלית וחייבת לאכול רק כשר? מתרצים הש”ך והט”ז על אתר, שאף שהמינקת חולה ומשום סכנה מותר לה לאכול דברים האסורים – חובה על האב שלא ליתן לה התינוק להאכילו, כי זה מזיק לו. אנו רואים כאן מה הן התוצאות מהעדר הזהירות באכילה. אם מבחינים במידות רעות אצל ילד או נער, כמו העדר רחמנות וכדומה, זה מחשיד שאכל דברים לא כשרים. הרמב”ן בפרשת שמיני כותב כי בבהמות הכשרות ובעופות הכשרים לא ימצא דורס – כי התורה הקפידה על מידותיהם של ישראל שלא יאכלו מן הבהמות והעופות הללו – כי האכילה שנהפכת לדמו ובשרו של האוכל משפיעה גם על נפשו”.
זהו היסוד האידיאולוגי של מערכת הכשרות שפיתח הרב לנדא. “בכל נושא ההשגחה, העיקרון הוא שיהיה הכול למהדרין מן המהדרין. אם ניקח את נושא ה’ערלה’, אף אחד אינו יכול לתאר כמה עבודה מושקעת בהשגחה על ה’ערלה’… משגיח יכול לעמוד יום שלם בבית האריזה ויקבל רק 2 משטחים של פרי כשר בשביל כל בני ברק. כך גם נושא ה’תולעים’. אדם נכנס לקונדיטוריה וקונה העוגה. בתוך העוגה יש כמה חתיכות של קליפות אשכוליות. כמה צריך להשקיע בקליפות האלו – להוריד מהן הכינמות!”
באחת משיחותיו הפומביות בעניין הכשרות, שיתף הרב לנדא את הקהל:
“אני מוכרח לומר ולשתף את הציבור בירידת מצב הכשרות שראיתי והכאיב לי מאד ומבלי להיכנס לפרטים, כי אם נפרט יצטרך הציבור לשבת כאן עד עלות השחר… אספר רק דבר אחד: באנו לשחוט במקום שקדמו לנו רבנים אחרים עם צוות שוחטים ומשגיחים שלהם. בשבוע הראשון שחטנו ובדקנו, והיתה כמות מועטת ביותר של חלק, אך לא לקחנו אפילו כזית אחד של בשר משבוע זה. פשוט לא יכולנו לקחת, וזאת בגלל צורת ההנהגות וההרגלים של הפועלים המקומיים, שהורגלו כך מהצוותות הקודמות, ולדוגמא בענין חיתוך הבהמות, שחותכים אותם בשעה שכל נסורת האחוריים עם החֵלֶב נופלת על הבשר ואח”כ גוררים את הבהמות על כל הפירורים של הטריפות והחֵלֶב הנמצאים על פח נירוסטה על הרצפה….
“איך קורים דברים כאלו? לדאבוני הדבר פשוט מאד: מצב זה התחיל בארה”ב ומשם המשיך והגיע גם לדרום אמריקה. כאשר רב אחד רוצה לרשת הכשר של רב אחר, הוא בא ומציע למפעל: ‘אני אתן לכם קוּלוֹת, אצלי יהיה לכם יותר קל’. בעל המפעל בא אל הרב ואומר: ‘היה אצלי רב פלוני והוא מוכן לוותר על כך וכך’. כעת, הרב הזה עומד בניסיון, ושתי אפשרויות לפניו: האחת, שיאמר לבעל המפעל, תעבור עם ההשגחה לרב ההוא, אני לא יוכל לוותר על דרישות ההלכה. והאפשרות השנייה, המצויה יותר לצערי, שהרב מעוניין להישאר בהשגחתו על המפעל, הוא אינו רוצה לאבד את ההכשר מפאת ‘רווחים שונים’, וכביכול ‘אין לו ברירה’ ואומר לבעל המפעל – גם אני מוותר ומסכים למה שרב פלוני מציע. אך לדאבוננו, זה לא נשאר בויתור הראשון, אח”כ מגיע רב נוסף לאותו מפעל ומוותר ומציע גם את קולותיו שלו. עבור המפעל זה כמובן ריווחי, ושוב ‘בלית ברירה’ כביכול מסכים ‘הרב המכשיר’ לרדת אף הוא בדרישות. וכך נעשה שלשלת שא’ מתיר את דרישות קודמו והמצב כמובן נהיה גרוע ביותר. ומגיעים רח”ל לבזיונות ולחילול ה’ בעיני הגויים או להבדיל בעיני אותו בעל מפעל יהודי שאינו שומר תומ”צ, שרואה ש’התורה הזאת תהא מוחלפת’ תמורת בצע כסף… גם אצל רבנים רח”ל”.
(אפנה את הקוראים גם לדבריו המיוחדים בשיחה אחרת שנשא בעניין הכשרות – בקובץ פעמי יעקב גליון שבט־אלול תשע”ח, עמ’ קכה ואילך.)
“ההכשר שלנו”, אמר פעם הרב לנדא בראיון לבטאון עולם החסידות, “אינו למסחר ואינו קשור כלל לשום גוף. כשההכשר נהפך למסחר – זה גרוע מאוד. האמת היא, שאבא לא רצה לתת ‘הכשרים’ מחוץ לבני ברק… הוא הרגיש עצמו ‘משרת ציבור’, משרתם של תושבי העיר, ובתוקף תפקידו זה נאלץ לתת גם הכשרים”.
פרשת ‘בראקל’
הדוגמה האחרונה, מבחינה כרונולוגית, ממלחמתו חסרת הפשרות של הרב לנדא בענייני כשרות, באה לביטוי בפרשת ה”בראקל”. בְּרָאקֶל הוא גזע של תרנגול שמגיע מאזור בראקל (אנ’) בבלגיה. בשנת תשע”ז החלה התעניינות סביב הזן לאחר שהוא יובא לגידול מסחרי על ידי חברת ‘מסורת טהרת העופות’, שהוקמה כדי להשיג עופות שאין עליהם חששות של הכלאה עם זנים אחרים. החברה איתרה עופות אלו שלדבריה הם מגזע טהור ללא הכלאות, הוא העוף הנ”ל. אולם, אף שלבראקל סימני טהרה של עופות, עם תחילת שיווקו התפתחה מחלוקת הלכתית בשאלת כשרותו למאכל, האם הוא עוף שנאכל במשך השנים על ידי יהודים שומרי מצוות, דבר המעיד על כך שיש לעוף מסורת אודות כשרותו.
הרב לנדא יצא חוצץ נגד המתירים את העוף. במכתב שכתב לאדמו”ר מסאטמר, ושהיכה גלים (ולמעשה חתם את הויכוח בקבלת עמדתו), כתב הרב לנדא: “א. אנו שאין אנו בקיאין בעופות הטמאים המפורשים בתורה ובשמותיהן אין אנו אוכלים עוף אלא במסורת. ב. העופות הנשחטים בארצנו והנקראים עופות פטם, כשרותן במסורת ממש ואין עליהם שום מקום לערעור. ג. הכתוב בקונטרס מסורת העופות כי אמנם העוף “ברקאל” אין לו מסורת ואין שום עדות של מסורות עליו אלא שהוא התרנגול הפשוט שאכלו בכל תפוצות ישראל – אינו מקובל כלל כאשר שוחטים אינם יודעים ואינם מכירים את העוף ששחטו בכל תפוצות ישראל. דברים אלו הם נגד יסוד אמונתנו, שהתורה הזאת לא תהיה מוחלפת. ד. העוף המכונה “ברקאל”… איננו יודעים על מסורת, להיפך, אנו יודעים שהיה מטיל ביצים שהם כד וכד והוא סימן טומאה…”.
אגב, באותו מכתב מתייחס הרב לנדא לשוחט מטורקיה שהעיד על כך שהייתה מסורת אצלם בנוגע לבארקל. “ידוע לי שבתורכיה שוחטים העופות האלו וגם ביררתי על כשרות השוחט שם שאומר מי שלימוד מלאכת השחיטה היה שוחט אותם הנקבות בלד כי הזכרים קשה לאכלן ויבשולם קשה. מ”מ אין ידוע מתי התחילו לשחוט עופות אלו ואיזה תלמידי חכמים היו שם שיכלו לקבוע מסורת. זה שלפני מאה וחמשים שנה היה שם הגאון בעל חקרי לב, עדיין לא אומר לנו שזא שחטו העוף הזה”.
ובכן מתברר, כי הרב לנדא, כפי שסיפר לי הגרמ”מ חיטריק שליט”א, רבה קהילה האשכנזית בטורקיה, התקשר אליו אישית כמה וכמה פעמים, לברר לעומק את העניין, והאם יש עדויות בקהילה על מסורת כזאת וכו’. לא על ידי שליח, הוא ולא אחר, בירר את העניין באריכות ובפירוט, וכך בין היתר הגיע למסקנתו בפרט זה (השוללת עדות על מסורת בטורקיה).
מעניינים הדברים שהוסיף הרב לנדא באותו מכתב אל המשקיעים שהשקיעו הון בגידול הזה, המלמדים על יסוד שיטתו במערכת הכשרות המפוארת שהנהיג: “ואל הנגידים אשר השקיעו ממון רב בעניין זה… ברצוני לומר: אני מבין היטב שהפסד ממון הוא כאב גדול. גם אני כואב את כאבכם. אך בכל זאת אומר, כי אתם צריכים לעשות סעודת הודאה על אשר נצלתם ברגע האחרון מלהביא מכשול עצום לבית ישראל”.
שימור מסורת ציפור דרור
אולם כפי שהגרמי”ל נלחם בכל עוז נגד הכנסת עופות שלא במסורת ישראל לתפריט המאכלים הכשר, כן דאג לשמר מסורת על מיני עוף שהייתה עליהם מסורת, וזה דבר המעשה אשר שמעתי מהגאון רבי בנימין כהן שליט”א, מו”ץ בבית ההוראה של כפר חב”ד ומרבני רמלה:
“לפני שנים מספר הגיע אליי יהודי וביקש ממני לשחוט לו ציפור־דרור. מאחר שלא ידעתי האם ציפור־דרור של ימינו היא ציפור הדרור הכשרה, שאלתיו האם הוא אוכל את העוף הזה, וענני שלא, אלא צריך זאת לאיזה עניין של סגולה. החלטתי שאשחט בלא ברכה. לאחר מכן שאלתי את הגרמ”ש אשכנזי זצ”ל, וענני שהוא לא יודע האם יש מסורת על עוף זה, ולכן לשחוט בלי ברכה בכגון דא, וכן ענה לי הגר”נ אורטנר זצ”ל. החלטתי לברר את העניין גם אצל הגאון רבי משה לנדא זצ”ל. הרב לנדא מיד אמר לי: זה העוף שכתוב בתורה, זה העוף שיש עליו מסורת, זה העוף כשר הוא. ויש לשוחטו בברכה. הוסיף הרב לנדא ואמר לי: אני מכיר אישית רב ירא שמים מגרמניה שיש לו מסורת על עוף זה דור מפי דור, ואחת לחצי שנה הנני מביאו למשחטה, הוא מגיע עם ציפורי דרור והשוחטים שוחטים בפניו, כדי שלא תשכח המסורה על עוף זה!”.