דרשות הר”ן, הדרוש העשירי:
ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה’ אלהיך בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה’ ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך.
פרשה זו דבוקה וקשורה עם שלמעלה ממנה, כי בתחלה הזהיר את ישראל על שני דברים, האחד שלא יתלו הצלחתם בכחם ועוצם ידם. והשני שלא יתלו כבוש הארצות בזכותם. כי למעלה מזה אמר: פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וגו’, ואמרת בלבבך חכי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. רצה בזה, כי עם היות שאמת הוא שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור שהכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא.
והוא אומרו: וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. לא אמר “וזכרת כי ה’ אלהיך נותן החיל”, שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם לא יהיה סבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר, כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא ית’.
דברי הר”ן הללו אינם מתאימים לעיוות החרדי הקלאסי לפסוק הזה, ומסריו (המשמש נגד צבא בזה”ז, יד ישראל תקיפה, עבודה לפרנסה, ועוד). הרב ברנד ביאר זאת כמה פעמים; אינני זוכר אם הביא ראיה גם מכאן.