כיצד ספר ‘ארחות שבת’ ודומיו מחניפים לאנשי העירובין של המדינה

ספר ארחות שבת ח”ג פרק כ”ח, בנושא “עירוב שכונתי”, עמ’ קסט פותח כך:

“ראינו לנכון לכתוב בקצרה את היתרונות שיש בעירוב השכונתי על פני העירוב הכללי של העיר… [הערת שוליים: וכבר האריך בזה בספר מגילת ספר על הלכות שבת]”

לאחר שמביא חששות חמורים בעירובי הרבנות הראשית של המדינה בלשון עדינה בסימנים א’ וב’ (צורות הפתח מתקלקלות הרבה מאוד, וכו’), הוא כותב את הדברים המפליאים הבאים (עמ’ קע, סימן ג’):

מחיצות העשויות מצורת הפתח אינן מועילות אם רשות הרבים דאורייתא בוקעת בהם, ולכן עירוב כללי של העיר הנסמך על צורות הפתח מועיל רק אם כבישי הכניסה לעיר אינם בגדר רשות הרבים דאורייתא, אבל באופן שיש לכבישים אלו דין רשות הרבים מהתורה הרי הם מבטלים את צורת הפתח העוברת במקום הכביש, והעירוב הכללי של העיר נסמך על השיטות הסוברות שכאשר אין ששים ריבוא אנשים המהלכים במקום בכל יום אין לה דין רשות הרבים דאורייתא. ובימינו מצויות ערים שנכנסים בהן ששים רבוא בכל יום ובערים כאלו לא היה המנהג להקל כלל. ובעירוב השכונתי פעמים שיש אפשרות לעשותו באופן שיש מחיצות גמורות שהעומד בהן מרובה על הפרוץ וצורת הפתח רק מתקנת את הפרצות ובכהאי גוונא לדעת הרבה פוסקים אין דרך הרבים מבטלת את צורת הפתח, וראה הערה.

נכפול בהדגשה:

העירוב הכללי של העיר נסמך על השיטות הסוברות שכאשר אין ששים ריבוא אנשים המהלכים במקום בכל יום אין לה דין רשות הרבים דאורייתא. ובימינו מצויות ערים שנכנסים בהן ששים רבוא בכל יום ובערים כאלו לא היה המנהג להקל כלל.

שים לב: אין זה נוגע לדעות בהלכה, אפילו שיטות יחידאה שלא נאמר בהן כל המיקל בעירובין וכו’, או אפי’ טעיות בהבנה, שהרי אין דרכו של ספר “ארחות שבת” להכריע כ”כ, אלא לסילופים גמורים וזדוניים. ובלשון החנופה של המחבר, “לא היה המנהג להקל כלל”, (כאילו די ב”מנהג” להקל).

הכל המשך לסילוף דברי שו”ת נפש חיה בסו”ס כ”ה, וכו’ וכו’, כ”נהוג” בעירובין. וכמו שהעיר פעם הרב ברנד, כיון שניתן רשות למשחית להשחית…

ולאחר עוד כמה הערות חמורות, מסיים המחבר בעמ’ קע-קעא:

“ומ”מ מוטל על פרנסי העיר להשתדל גם בתיקון העירוב הכללי ולהדר בעשייתו ככל האפשר במקום שנהגו לעשותו, כדי להציל את הרבים המטלטלים בשבת ממכשול”.

וכאילו אין פגם בעצם מינוי “פרנסי העיר” מכמה טעמים, וגם מכך שניסיונות ה”הידור” בפרהסיא מכשילים גם את מי שבלא”ז *לא* היה מטלטל מעצמו על סמך העירוב הכללי.

*אני קורא למחברים בלשון יחיד מתוך היכרותי עמהם, וק”ל.