שליחים מהודו ועד כוש – שליחי מדינת ישראל בנכר
רבים מאתנו (ואולי כמעט כל אחד מאתנו) מכיר “מישהו” שהיה “בשליחות” בחו”ל.
היו זמנים שחשוב היה להקים שגרירות של מדינת ישראל הצעירה בכל מקום ולו רק כדי להפגין את הריבונות היהודית המתחדשת ולבסס הכרה בינלאומית “ככל המדינות”. רבים מילאו את תפקידם בייצוג המדינה בתחושת שליחות אמיתית. בתקופות קדומות יותר השגריר היה ממש זרועה הארוכה של המדינה המיוצגת. בהעדר אמצעי תחבורה ותקשורת מהירים – עלתה חשיבותם של השגרירים והתמסדה המסגרת הדיפלומטית.
שרות החוץ של מדינת ישראל תוגבר מאד בתחילת שנות השישים, במקביל לעצמאות שקיבלו מדינות באפריקה ובאסיה מעול המדינות הקולוניאליות. התקווה הייתה לכונן בריתות ידידות עם המדינות שזה עתה נולדו מול בידודה של ישראל נוכח החרם של הליגה הערבית על מי שקשר קשרים עם ישראל. להזכירכם – מדובר על תקופה מוקדמת למלחמת ששת הימים, עוד טרם “הכיבוש”. הרומן עם מדינות אפריקה הסתיים לקראת סוף שנות ה-60, למרות שניסינו ללמד אותם לגדל תרנגולות ועגבניות ביעילות.
נסיעה לחו”ל, שלא לדבר על שהיה ארוכה בחו”ל, נחשבו ברוב שנותיה של המדינה כחלום מתוק ורחוק. בעידן של טרם הייטק ו”גלובליזציה” – נסיעה לחו”ל הייתה מסע מותרות של האלפיון העליון בלבד. בעידן שקוקה קולה ומקדולנדס טרם התנחלו אצלנו (בגלל החרם הערבי) – חו”ל נתפס לא פחות מגן עדן. באותה תקופה, היו חברות ישראליות ספורות בלבד שפעלו בחו”ל (כדוגמת חברת הבניה של ההסתדרות – “סולל בונה”) – המונח רילוקיישן טרם נולד.
הפער העצום בין רמת החיים בישראל לבין רמת החיים במערב (שהצטמצם עם השנים) יצר תמריץ ללחצים פוליטיים “לצאת לשליחות”. משפחות רבות, רבות מידי, זכו לצ’ופר של “שליחות” על חשבון משלם המיסים. איך הגיעו אל “גן העדן”, איך “תפסו אמריקה”?
במערכת הפוליטית הענפה מתנהלים מאבקים בלתי פוסקים על ג’ובים בכל הרמות. לעיתים מתרבים הלחצים למנות את א.כ. למנהל אגף, אבל אי אפשר לזרוק את קודמו “לכלבים”. הפשרה הנרקמת: המועמד “משלנו” יאייש את המשרה הציבורית בישראל. אבל, כדי לפנות את הכיסא כאן – מציעים לעובד שנדבק לכיסא הצעה שקשה לסרב לה – “שליחות”. לעיתים צריך היה לצ’פר עסקן על תרומתו הפוליטית. במסגרת “דיל” שנרקם בן לילה, הפך ידידנו לסגן נספח לענייני תרבות בקונסוליה בסאו פאולו בברזיל.
לעיתים צריך לפצות את אלוף משנה א.ס. על כי לא זכה בקידום שציפה לו – על כך יפוצה בג’וב במשלחת הרכש של משרד הביטחון בפריז – בקושי רוכשים שם ברגים עבור הצבא מאז האמברגו הצרפתי ב-1967, אבל יש הרבה “עבודה”.
רבים מעובדי הציבור בישראל יוצאים ל”פנסיה מוקדמת”. לברי המזל שביניהם אפשר לסדר ג’וב מפרך בקונסוליה החדשה שנפתחה ממש לאחרונה (נובמבר 2015) במינכן. מאז ומתמיד הורגש חסרונו של בניין הולם לקונסוליה הישראלית במינכן. בין היתר, זכה בניין הקונסוליה לפיר מעלית חיצוני שעוצב כיצירת אומנות בידי אמן ידוע.
כשמתגברים הלחצים הפוליטיים, אפשר תמיד להקים קונסוליה נוספת וליצור ג’ובים יש מאין באמריקה. ארצות הברית רחבת ידיים, אז למה שלא נקים קונסוליה ישראלית במדינת מונטנה? יש כבר בניו יורק, ביוסטון, אטלנטה, מיאמי, שיקגו, פילדלפיה, בוסטון, סן פרנציסקו, לוס אנג’לס. יש עשרות מדינות נוספות בארצות הברית – כולן משוועות לקונסוליה ישראלית על נספחיה. למה לקפח? למה לפגוע בהסברה הישראלית ובקשרים עם קהילות יהודיות חמות?…
שליחויות הן סיפור יקר למשלם המיסים. השליח המסור נושא בעול הכבד של ייצוג מדינת ישראל בנכר, לכן הוא זקוק לדירה וגם לרכב צמוד. אי אפשר לנתק אותו ממשפחתו, ולכן הוא נשלח עם אשתו וילדיו. לרוב “מסדרים” גם עבודה לאישה. הילדים הרי צריכים ללמוד בבית ספר יהודי פרטי. ואם כבר יש קונסוליה ישראלית עם נספח תרבות, נספח מסחרי ונציגות של משטרת ישראל – אז חייבים לרתום לעזרתם גם גדוד של מאבטחים ישראלים ב-3 משמרות: שליחות גוררת שליחות. הביטחון בראש דאגותינו.
אבל זה אינו סופו של חשבון. אם יש נספחות כלכלית בשגרירות בברזיליה, הרי אין מנוס מלשלוח לשם 2 עובדים מירושלים, ל”ביקורת שטח” אחת לשנה. הרי לא ייתכן שלא תהיה ביקורת ולא יתויק דו”ח תקופתי חיצוני על פעילות הנספחות המסחרית בברזיל. גם המשטרה חייבת לשלוח אחת לשנה קצין מהמטה הארצי לביצוע ביקורת שנתית בנספחות של משטרת ישראל בניו יורק. עבודה מפרכת.
ידיעות אחרונות מגלה לנו את הוצאות משרד הביטחון על משלחות לחו”ל. לפי הכתבה, עלותו של שליח בודד עומדת על כ-1 מיליון שקל לשנה (לדברי משרד הביטחון). בכתבה מופיע ששכר הדירה לשליח ברוסיה עולה 179 דולר לחודש, ובתאילנד 84 דולר לחודש (נראה כמו טעות שגרתית של הגרפיקאי). קשה להאמין ששליחי משרד הביטחון גרים באוהלים. קשה להאמין שמשרד הביטחון כלל בתחשיב את הג’וב שסידרו לאשת הנספח הצבאי (ההוצאה קרוב לוודאי נרשמת בתקציב משרד החינוך או אחר). קל להמר, לדוגמה, שרוב השליחים גרים במנהטן היקרה ולא חלילה בניו-ג’רסי…
קשה לאמוד את ההיקף האמיתי של ההוצאה. לא נתפלא אם חלק מההוצאות מסתתרות בסעיפי תקציבים יצירתיים אחרים במשרד הביטחון. ההוצאה אינה כוללת, לדוגמה, משלחות “חד פעמיות” שגם אם חלקן הכרחיות, הרי שלא מעטים תופסים עליהן טרמפ לחו”ל – ייצוג צה”ל ומערכת הביטחון בתערוכה בפריז, יריד בגרמניה, או קונגרס “מקצועי” במקום אחר.
צה”ל קובע את שליחיו, משרד הביטחון את אנשיו, וועד עובדי משרד הביטחון את חבריו למשלחות…
להחזיר את הבנים הביתה
בעידן הסלולר, וועידות הוידיאו, האי-מייל, שרותי דואר מהיר והטיסות הזולות – כמעט כולם מיותרים… אין כל בעיה לשבת במשרד בקריה בתל אביב, לטוס לפגישה של יומיים ולחזור לתל אביב. בייחוד אם המשימה באירופה.
צריך לצמצם דרסטית את מספר הנציגויות הישראליות הקבועות בחו”ל. צריך להחזיר הביתה את כל הנספחים. במדינה, על פי תפיסתנו, אין צורך במשרד לתעשייה, במשרד ממשלתי לתרבות, או במשרד חקלאות. וממילא גם הנספחים בחו”ל לענייני תרבות וחקלאות מיותרים.
אזרחים ישראלים ששוהים בחו”ל הנזקקים לאישור רשמי כלשהו יוכל לפנות למשרד עורכי דין מקומי, שיקבל ייפוי כוח להנפיק אישורים ישראליים. פעילויות מורכבות יותר ניתן לבצע מירושלים באמצעות האינטרנט וחברות השילוח לדואר מהיר המגיע לייעדו תוך 24 שעות. לטקסים רשמיים ואפילו למסיבת קוקטייל חשובה – ניתן לשלוח בטיסה, תוך מספר שעות קטן, שגריר נודד מישראל או מאחת השגרירויות הראשיות.
השליחים ומייצגי המדינה בחו”ל אמנם אינם בעיה כלכלית בוערת. לצערנו ישנה סדרה ארוכה של עיוותים גדולים יותר, אך רצוי מידי פעם להצביע גם על עיוותים “שוליים”: יוחזרו הביתה הבנים האובדים בנכר, על בני זוגם, טפם ומאבטחיהם – מיליארדים ייחסכו למשלם המיסים.