ב”ה / הגיגים / שמיני עו
מכמה סיבות, כעת הוא הזמן לדבר קצת על אחד המושגים החשובים בחיינו ששמו: אוכל. קודם כל, משום שחג הפורים שעבר עלינו לטובה הותיר אחריו שובל של חטיפים ודברי מאכל מכל הסוגים והמינים, הזנים והסגנונות, והכל צריך להיכלות עד לזמן ביעור חמץ.
מעבר לזה, הן נכנסנו כעת אל תקופת ערבי פסחים, שהיא תקופה אשר מתקשרת באופן אוטומטי אל עניני מאכל. כאשר מחד עלינו לסחוב עגלות עמוסות דברי מאכל, קניות, מכירות, הזמנות, ‘קימחע’ס’ וכולי, מאידך, עלינו לנקות את הבית מכל פרור חמץ, וכפועל יוצא, נגזר על הבטן לקרקר ברעב עד ל’שולחן עורך’ בליל הסדר…
[אגב, בעלי הניסיון מזהירים את כל עורכי השמחות בתקופה הבעל”ט, להכפיל ולשלש את כמות המנות, משום שהציבור ככלל מורעב בעת הזו. אם משום שהרבנית לא מרשה לאכול חמץ בבית, אם משום שמרוב העמל והטורח בניקיונות, תיקונים וסחיבות, פשוט שוככים לאכול, ואם משני הסיבות גם יחד].
גם ליל הסדר עצמו, אליו אנו מתכוננים, מבוסס על פסח מצה ומרור, קליות ואגוזים, כרפס וחרוסת, שכולם משתייכים למשפחת האכילה.
אבל בעיקר הוא הנושא שלנו הפעם, משום שפרשת השבוע עוסקת בפרטי מאכלות האסורות והמותרות לנו. התורה מזהירה אותנו “…ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם”, דורשים חז”ל “וניטמטם בם”. המאכלות האסורות מטמטמות את הלב. אוטמים וחוסמים אותו, עד שאי אפשר לחוש קירבה, השתוקקות געגוע והמיה. אולי בזה אפשר להבין איך ציבור כה גדול מישראל, פורק מעצמו עול תורה ומצוות ומתנתק מכל קשר עם הבורא ותורתו. ליבם פשוט אטום מרוב טרטימרי בשר חזיר ושאר נבלות וטריפות. המקום ירחם עליהם.
אבל בדיוק בשביל זה יש לנו את אחד המפעלים המפוארים עלי תבל, וועד הכשרות דעדתינו, שזכינו והיא מנפה עבורנו את המאכלות בשבעים ושבעה נפות הדוקות, ורק לאחרונה, בנסיבות משונות, קיבלנו גושפנקא גם מאלו אשר לא הודו תחילה…
אבל כאן נעסוק על קצה המזלג, באלו המאכלים המותרים והנקיים מחשש איסור, שדווקא בהם אנו נדרשים להתקדש. וזו סוגיה ערוכה ומהותית שעלינו ללומדה בשים לב.
פילוסוף אחד ראה פעם אדם אוכל מנת דג בתאווה גדולה. פנה אליו ושאל אותו: “האם אתה אוהב את הדג?”
האדם האוכל נשא את עיניו מבעד לשדרת העצמות המלוקקות ואמר: “בוודאי!” ולראיה, מצץ שוב את העצמות בליווי קולות עונג.
“אתה משקר!” פסק הפילוסוף, “את עצמך אתה אוהב. אם באמת היית אוהב את הדג, לא היית אוכל אותו…”
האדם, כמובן, מילא את פיו דג.
אבל אם נתבונן, השקר הזה עמוק עוד יותר. משום שגם אם לא ניתמם ונסכים שאותו אדם אכן אוהב דג כהבנתו הרדודה. מה יקרה לאהבת הדג, אם נביא לו מנה כזו לאחר ארוחה דשנה, כאשר כריסו מלאה עד להתפקע והרעב רוחקו ממנו כרחוק ימין משמאל? אזי, לא רק שלא יגלה גילויי אהבה לאותו דג בזמן הזה, אלא אף יביט עליו במיאוס וגועל. וכי אפשר לכנות אהבה כזו שתלויה במידת רעבונו בשם אהבה?
אגב, יש כאלו שהתגברו על ה’בעיה’ הזו של שביעה מוקדמת, כמו מסעדות מסוימות שמספקות לאורחים הענוגים, לאחר המנה הראשונה, גלולות מיוחדות שיגרמו להם להקיא את קיבתם, כך שיוכלו לאכול גם את המנה השנייה לרזון ולא לשובע. אבל זה רק מדגיש את הנקודה הזו שלא באמת אוהבים את האוכל, כי אם כן, איך יהין להקיא אותו?
ובכן האוכל, הוסכם אפוא, הוא תאווה ככל התאוות, ושקר ככל ענין גשמי. אבל בסופו של דבר מדובר בצורך הכרחי, ובכדי לחיות זקוק האדם למזון. סוג של דלק לגוף.
אלא שאם אכן כך, ניצבת השאלה ונזעקת: הרי הבורא הכל יכול, מסוגל היה לברוא את האדם בלא הצורך המעיק הזה של סיפוק מזון לגוף מידי כמה שעות. בשביל מה בכל זאת טבע הבורא סדר של רעב ושובע? מדוע לא נבראנו מושלמים כמו הדוממים או צבא השמים, שאינן זקוקים כלל למזון לצורך קיומם?
רק מלתאר את חיינו ללא המושג הזה ‘אוכל’, אפשר להבין עד כמה הדבר הזה מושרש, מוטבע ומעורה וממלא את ימי חיינו הימים והלילות. האוכל, מתברר, תופס מקום בחיינו יותר מכפי שנדמה לנו. למעשה אנו משועבדים אליו שלוש פעמים ביום, לא כולל ‘נשנושים’ בין לבין.
בדור האחרון עסקי האכילה והזלילה התפתחו והתמסדו לכדי תרבות של ממש. את התעשייה הזו ניתן לחוש ולראות לפי מודעות הרחוב והפרסומות, שרובן ככולן מודיעות בצבעים חיים על חנויות ודוכנים, מרכולים וצרכניות שמציעות דבר אחד: אוכל ועוד אוכל ועוד יותר אוכל.
בעצם, בכדי להבין עד כמה הוא מהווה מרכיב חשוב בסדר יומנו, די אם נביט על עצמינו אחר יום של צום – רפויים, חלושים, בלי כוח ובלי און, רק דמיון אחד מנקר וממלא את כל הראש: אוכל, בכל צורותיו וניחוחותיו.
אבל לא רק במובן הגשמי תופס האוכל תפקיד, חלקים נכבדים בתורתנו הקדושה מוקדשים לענייני האכילה. סדר שלם מששת סדרי המשנה, זרעים, מוקדש לענייני אוכלין; תורת הקורבנות; כיבוד השבת והחג; קרבנות; עירוב תבשילין ועוד אינספור סוגיות שנסובים על ענייני אוכלין ומשקין.
ובכן, למה בעצם?
אין מנוס אפוא מלהסיק, שגם באכילה טמונה עבודה. אפשר וצריך לעבוד את הבורא דרך האכילה. כלומר, האכילה אינה אמצעי גרידא להתקיים, אלא עבודה לכל דבר. על ידי האכילה אנו יכולים להתרומם ולהתגבה במעלות ה’, ומאידך אנו יכולים על ידה גם ליפול מטה חלילה.
ישנה מסעדה בסמוך לאחד מבתי החיים בפולין המתהדרת בשם המקורי: “והחי יתן אל ליבו”. והשם הזה רק מבטא את הדעה הרווחת בעולם, שהחיים ניתנו בכדי לנסות לגנוב במהלכו כמה שיותר רגעי הנאה, ואם אתה בר מזל עד כדי כך שאתה חי, בניגוד לאלו השוכבים ממש כאן מתחת למצבות, בא ותחטוף משהו טעים… מה שנותר הוא רק לחכות למסעדה שתקום תחת השם “אכול ושתה כי מחר נמות”.
הפה, כידוע, יש לו שני תפקידים: דיבור ואכילה. בין השניים, לכאורה, אין שום קשר. הדיבור מבדיל אותנו משאר הבהמות, הוא משמש אותנו לתקשר, להתפלל וללמוד, ואילו האכילה מהווה אמצעי לחיים ואפשרות להנאה מן האוכל.
אבל חז”ל אמרו שיש קשר: “עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו”. כאן מדובר באוכל כשר למהדרין, ובכל זאת, אם במעדנים חשקו – אין מקום גם לדברי תורה. האדם מוכרח לבחור או תורה או מעדנים.
הנה כי כן, האוכל ניתן לנו בשביל לאכלו, אבל לאכול בצורה כזו שתקדש ותרומם אותו. בשביל להתקיים ולעבוד את השם, לכבד בו את השבת ולסעוד באמצעותו את האורחים. אם יאכל לשם אכילה, הרי שפספס את הנקודה.
כמו אותו חסיד של רבי אהרן הגדול מקרלין, שראה את רבו אוכל תפוח, והרהור חלף בו, נו, אולי באמת אין הבדל כה גדול בינינו. הן גם הרבי, כמוני, אוכל תפוח… ומשהרגיש הרבי נענה ואמר לו, בעוד אתה רואה תפוח וחפץ לאכלו ולכן אתה מברך, אני רואה את התפוח, ומתעורר בי רצון להודות לבורא ולברכו על כל הטוב והיופי הזה, ובכדי לברך, מה לעשות, צריך לאכול, זה כל ההבדל בינינו…
היינו, דרך האכילה אנו מבטאים את הודאתנו אל בורא כל העולמים שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו אילנות ופירות ואוכלין להנות בהן בני האדם.
ובסופו של דבר, כל העולם הזה הלא משול לסעודה גדולה, כדברי הגמרא בעירובין, ‘בי הילולא’, ממנה עלינו לחטוף ולאכול, למהר ולשתות כל עוד יש בידינו יכולת.
בתיאבון!
“אתה משקר!” פסק הפילוסוף, “את עצמך אתה אוהב. אם באמת היית אוהב את הדג, לא היית אוכל אותו…”
סוד אסוף
עם דמדומי יום הפורים הקדוש, בזמן איבוד ההבחנה בין ארור המן לברוך מרדכי, ניתן לראות ביופיו של עם ישראל.
כבר אמרו חז”ל “נכנס יין יצא סוד”, ואכן, עם ישראל השתויים שופכים את סודותיהם הכמוסים בראש חוצות, אבל אם כולם עסוקים בלהוציא את הסודות, מי יהיה שם בשביל לאסוף אותם?
ובכן, בבית הכנסת היה זה, בעת נעילת שער טרם פנה היום, אפוף אדי יין ומוקף אור של פורים. התזמורת רעמה בשמחתה, והמבושמים הסתובבו, רקדו והתבודדו, שוררו ובכו.
אדם ניכר בכוסו, וניתן לראות על האנשים מה באמת מעסיק אותם, מה מטריד את מנוחתם ומה מניע את חייהם, מה בוער בהם ומה מקומם אותם.
חלק ישבו וצחקו בקול, דיברו, הוללו או השתוללו. אבל החלק האחר חשף טפח מנפשם ונשמתם המבעבעת מאהבה יוקדת אל קל חי. האחד בירך את משנהו בכל ליבו ונפשו, ואחר חזר על אותו פסוק בתהילים זה הפעם האלפיים ונדמה שבכל פעם הוא מגלה אותו מחדש. מישהו רקד עד כלות נפשו ואחר התנועע בפינה ומלמל תפילות בגניחות קורעות לב.
ואחד ניגש אלי, ומסר בידי פנינה יקרה בשם הגאון רבי יעקב מאי שכטר שליט”א, יקרה מכדי שתלך לאיבוד. הרי היא:
“ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך”, הוא אומר ועיניו בוערות. “אסתר הרי היא מרמזת הסתרה. ובכן, במצב שהוא ‘תוסף הסתר’, שההסתר מעמיק והחושך מכסה, מה עושים? “ותדבר לפני המלך!!” מדברים ושופכים שיח ולב לפני מלך מלכי המלכים – – – “
כי הרי הסתרה היא מחיצה, כלומר, הבורא לא התרחק מאתנו, אלא הוא עומד ממש כאן, מאחורי המחיצה, להאמין שהוא עומד כאן, לפנות אליו ולדבר אליו, כי אז נזכה וינתן לנו נפשנו בשאלתינו ועמנו בבקשתינו…
First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.
Contact the author at y29490@gmail.com