הערה: לא בדקתי ענין זה לעומק!
יש מנהג חסידי של “לערנען פאר דאווענען”; לימוד לפני תפלת שחרית.
א”ע ברכות ס”ד א’, הובא שו”ע או”ח קנ”ה שיש לעסוק בתורה אחר תפלת שחרית:
אמר רבי לוי בר חייא, היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.
ויש להעיר:
א’: מי שכבר מאחרים אין זה אלא מזכרת עון ויצירת חייץ מפני התשובה אפי’ בעתיד (ולא דמי לפסוקים לפני תפלת ערבית מפני העם שבשדות).
ב’: זהו היפך הדרשא הנ”ל, ובא במקום דברי חז”ל, בפרט שודאי א”א לרוב האנשים לקים שניהם, ומצוה הבאה בעברה.
מ”ב קכ”ד סקט”ו:
… וכהיום נתפשט המנהג להמתין על אב”ד ונראה הטעם משום דהמנהג כהיום בערי ישראל לקבוע עם האב”ד ביחד עת ללמוד אחר התפילה ואם כשיתקבץ מנין תיכף יתפללו ילך אח”כ כ”א לדרכו ויוגרם עי”ז ביטול תורה. וקביעות לימוד שלאחר התפילה הוא ענין גדול וכדאיתא בטוש”ע לקמן סי’ קנ”ה עי”ש ומ”מ לא יאחרו זמן ק”ש ותפלה בשביל זה. כתב הא”ר יש לו להרב להקדים עצמו לבוא לב”ה קודם כדי שלא ימתינו עליו.
אם זה “גילוי”, נו, אבל א”א לומר (כמו שרגילים לומר על הקדמונים שלפני האר”י) שלא זרח גם על בעלי הש”ס האור.
זוהר ח”ב דף קפ”ח ב’:
אזלו מטו חד בי חקל וצלו צלותהון. כיון דצלו צלותהון אמרו מכאן ולהלאה נתחבר בשכינתא ונזיל ונתעסק באורייתא.