מדוע דוגלי ה’מסורת’ מקפידים על סוכה וד’ מינים?! – לשיטתם

זה לא התחיל ממש בדורות האחרונים. (בדומה לארץ חמדה, אגב.)

היא מצוה חשובה וחביבה הבאה מזמן לזמן ואשריהם ישראל רובם נזהרים ועושים סוכה נאה בכלים נאים זכאה חולקהון אבל יש קלי הדעת שבשביל שלא לטרוח מעט ומשום דחיישי אמעייהו חדלים לעשות סוכה וסומכים על סוכת הקהל שאוכלים שם כזית בשני לילות הראשונים ואף העושים סוכה יש מקילים שלא לישב בה אלא דרך עראי ואוכלים וישנים חוץ לסוכה ולו חכמו ישכילו כמה חביבה מצוה זו בין לפי הפשט והיא העומדת לאדם לכפר במקום גלות ובין לפי הסוד גבהו סודותיה ומעט אשר השיגה ידיעתנו הוא שהשכינה פורש’ כנפיה עלינו והאם רובצת על האפרוחים ושבעה אושפיזין עילאין אור נצוצי נשמתם שוכנים שם אשר מטעם זה גדלה קדושתה כקדושת בהכ”נ ומטעם זה אסרו לנהוג מנהג בזיון וכ”ש שחוק וקלות ראש ואמרו על האר”י ז”ל שהיה נזהר שלא לדבר שיחת חולין תוך הסוכה ובודאי שמי שנזהר לקבוע דירתו וישיבתו בה כל שבעת הימים בקדושה ובטהרה באימה ויראה ושמחה רבה כדת מה לעשות קונה קדושה ותוספת הארה בנר”ן ומצא כדי גאולתו לכל השנה לעבוד את בוראו עבודה תמה

ויש מצוות הנלוות ונעשות בחג הסוכות כגן נטילת לולב ועשיית הנענועין בשעת ברכה ובהלל והקפת התיבה באמירה הושענות עם ד’ מינין שבידו והם דברים העומד’ ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם שיש מקומות שאף מי שהשיגה ידו ליטול לולב לעצמו אינו נוטל רק סומך על לולב הקהל ואף מי שנוטל לולב אינו עושה נענועים שסוברים שאין זה אלא מנהג חכמים וחסידים ולא ידעו שזו עיקר מצוה דהא תנן קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב ותנן נמי היכן מנענעים בהודו ואנא ותנן בכל יום היו מקיפין את המזבח וכו’ והאיש הירא את ה’ במצותיו חפץ מאד ישתדל בכל כחו ובכל מאודו להיות לו לולב לעצמו מן המובחר ויתן דעתו ע”ז מראשית השנה לשלוח למרחקים לכמה מקומות באופן שלא יחסר מהיות לו לולב ואתרוג כי היא מצוה חביבה וסימנא טבא לכל השנה ולא ימנע מעשות הנענועין והקפת התיבה ואף אם לא תשיג ידו להיות לו לולב לעצמו ישתדל לעשות לו הנענוע’ והקפת התיבה בלולב של שכינו היושב אצלו ואל יחוש ללעג השאננים שהרי אם היה מוצא להרויח אלף אלפים דינרי זהב לא היה מניח מלהרויח מפני לעג השאננים כ”ש לעשות רצון אבינו שבשמים המשלם שכר טוב לעושי רצונו זה כלל גדול בתורה אם תבקשנה ככסף אז תבין יראת ה’.

לצערינו עד היום נהוג אצל חלק מקהילות החסידים שהבחורים אינם קונים לעצמם ד’ מינים, ומברכים על של אביהם או על של האדמו”ר לפני/אחרי התפילה, ואינם מקיימים מצוות נענועים בהלל.