הנה שרות ל”דור שלא ידע את יוסף”: החודש מלאו 50 שנה לתחילתה של “מהפכת התרבות”* בסין (Cultural revolution). זה היה אחד האסונות הגדולים של המאה ה-20 – מאה עתירת אסונות. הנה העובדות הבסיסיות: המהפכה התרבותית החלה לאחר כישלון התכנית הקודמת של מאו טסה דונג, מנהיג סין, שקראו לה “הזינוק הגדול קדימה” (The great leap forward)* ונמשכה מ 1958-61. עיקרו של “הזינוק קדימה” היה הלאמה של האדמות לטובת קולקטיבים (קולחוזים). “הזינוק” הזה גרם למשהו בין 15 ל- 30 מיליון מתים ברעב. חברים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית ניסו לשנות כיוון על מנת לשים קץ לאסון, והטיחו ביקורת במאו. מעמדו של מאו התערער, והוא נדחק לשוליים.
כצעד נגד, כדי להשיב לעצמו את הכוח בשלטון, פנה מאו ישירות לנוער, לילדים, תלמידים וסטודנטים וקרא להם (מעל ראשי הנהגת המפלגה) להוקיע ולהרחיק את כל “מתנגדי המשטר”, “הבורגנים”, או כל אלה שאינם קומוניסטים מספיק טובים (לדבריו). כמובן, אצל הקומוניסטים, האשם בכשלונות לעולם לא טמון בשיטה הבלתי אפשרית שהם מנסים לכפות, ובמנהיג הבלתי מציאותי, תאב הכוח. לעולם האשמים הם “מתנגדי המשטר”, ו”מתנגדי העם”, “מתנגדי הקידמה”, ה”ריאקציונרים”, ו”משרתי האימפריאליזם”*. אז התלמידים והסטודנטים שקראו לעצמם “המשמרות האדומים”* לקחו את החוק לידיים והחלו להשתולל. הם תפסו כל מי שבא להם, מורים, פרופסורים, אנשי מקצועות חופשיים, חברי המפלגה, וסתם עוברי אורך, האשימו אותם ב”בגידה”, הוקיעו אותם, היכו ועינו, השפילו אותם, והרגו רבים מהם, חופשי, חופשי. מאו הורה לצעירים לעקור את ארבע הגישות ה”ישנות”*: רעיונות ישנים, תרבות ישנה, חשיבה ישנה, הרגלים ומנהגים ישנים. אצל הקומוניסטים – הכול “חדש”, “מתקדם” “עתיד”. כל מה שישן (לדעתם) הוא un-mentsh -פסול וראוי להשמדה. בקיצור: מאו הסית, והצעירים הניפו את הספר האדום שלו ורצחו והשמידו את מעמד הביניים, בעלי המקצוע, האינטלקטואלים, ולמעשה – כל מי שבא להם, בצורה שרירותית לחלוטין וללא שום הגיון. השתוללות לשמה. בשם “הקידמה”. מספר הקורבנות – עשרות או מאות מיליונים, מספר הנרצחים – לא ידוע בדיוק – מעריכים שבין חצי מיליון ל-20 מיליון…