מכים ומוכים: מדיה מול מציאות

עברנו את פרעה

לקראת סוף שבוע שעבר התפרסמה ידיעה מזעזעת: מפגינים חרדים קיצוניים תקפו קשות חייל אומלל בעת שעסק במילוי תפקידו בפיזור ההפגנה.

בעידננו הנחמד לא צריך יותר מזה. הכותרות נצבעו אדום וכל המי ומי יצאו במצעד של גינויים מקוריים בחריפותם נגד חדלות אישיותם וברבריותם הנוראה של המפגינים האיומים והבלתי נסבלים. “רוצחים”, “מחללי שם שמים”, “נערים מושכי זנבות סוסים”, “חסרי אחריות” והלאה כל המלל הידוע. אתרי החדשות וקווי הנייעס ה”חרדיים”, תיארו בהמון צבע ועסיס את הלינץ’ האכזרי שערכו הנערים המרושעים בחייל המסכן. השר לביטחון פנים התגלה כמשגיח משכמו ומעלה כשהבהיר עד כמה ליבו דואב מחילול השם נורא שהתחולל, וסיפר בארשת פנים נוגה כי הנחה את הרשויות למצות את הדין עם הפורעים בכל החומר.

ואז, אחרי שכל הצקצקנים הצדקנים, יפי הנפש ומפלבלי העיניים המיוסרים כילו להוציא את מטעני השטנה ומשאות המוסר שלהם, כרגיל, החלו העובדות להתברר לאשורן.

והתברר שמדובר בחייל זניח מהצפון בעת חופשה. הוא נקלע למקום במקרה גמור והחליט להתעלל קצת בשחורים שנואי נפשו משכבר כדי שיהיה לו מה לספר לחבר’ה כשיחזור לבסיס. באמצע ה’פעילות’ שלו, כתב לחבריו בעילגות ראויה לשמה, כי הגיע להפגנה במדים בשביל להציק לחרדים. (ביתר דיוק: “אני אים מדים פהה לציק להם”).

והתיעודים השונים אף הן החלו לזמר זמירות אחרות. בתמונות מהשטח רואים את החייל האומלל מסתובב שם כמו מאפיונר שיכור ומרסס בעונג סדידטי תרסיס פלפל אל תוך פניהם של המפגינים, מבוגרים כצעירים, שלא נגעו בו לרעה.

ואז קופץ עליו צעיר כלשהו, במטרה להפסיק את רסס הטירוף שלו, ובתוך שניה ניתרו סביבו קבוצת מפגינים ‘מטורפים’, שימו לב, להגן עליו! שלא יִפָּגַע עוד. וזה מסביר את מיעוט החבלות שספג למרות האספסוף הענק.

אהה. הנה לנו שיעור על אמת ועל שקר, על שנאה עיוורת ותקשורת הוגנת ובלתי משוחדת כלל וכלל חלילה.

בדרך כלל אינני מרבה לעסוק בעניינים אלו, מכמה וכמה סיבות. קודם כל, הרי בשביל לכתוב על המציאות העגומה מאוד הזו – יש להיות בקיאים בפרטים ופרטי פרטים לאינספור, ואיני יכול לומר זאת על עצמי. (ותודה לח.ל. ששלח אלי את העובדות וההוכחות לסיפור “החייל האומלל” דלעיל). שנית, משום שיש כל כך הרבה עלונים ובמות, כותבים ועסקנים שעושים זאת טוב בהרבה ממני, וד. פאר שלנו יוכיח.

שלישית, בכל זאת, נדמה לי שלא רק שפחות מסובך לעסוק בענייני פרשת השבוע, אלא גם מועיל הרבה יותר. הרי ברור לכל מאמין שהדבר שעשוי להועיל יותר מכל לעתידנו ועתיד היהדות – הוא דבקות בתורה שהיא מקור חיותנו ומקור חיות העולם כולו.

אבל כל מי שעיניו פקוחות אינו יכול שלא לראות את המציאות כפי שהיא. והיא נוראה וקשה. אין כל ספק שהיהדות החרדית ניצבת היום על פרשת דרכים. כל מה שרבותינו ומאורי דרכינו הזהירו והתריעו ממנו תמיד, הולך ומתרחש למול עינינו. דברים שאף אחד לא העלה על דעתו שיקרו – קורים. המפה משתנה, הנפשות הפועלות פושטות צורה ולובשות צורה אחרת, הגזירות תוכפות ומקבלות סיוע מבפנים, והשאננות הפכה לאידיאולוגיה שיש ללחום עליה. עצוב כמה שזה מפחיד.

את השבת האחרונה עשיתי בעיר הקודש ירושלים, וכהוראת מרנן הגאב”ד והראב”ד שליט”א, יצאתי יחד עם כל נאמני העדה לקבל את השבת ולהתפלל ערבית במגרש הרוסים, במחאה על מעצרו המחפיר של הבחור שנעצר בעוונו הבלתי נסלח ששמע בקול רבותיו.

אף אחד מבין אלפי הבאים, לא היה מוכן לטירוף הנורא של השוטרים שיקדם את פנינו. באמוק טרוף-חושים פרצו הללו אל תוך הקהל, שלא עשה מאומה מלבד שירה לוהבת של “ישמחו במלכותך”. בשאגות פראיות הלקוחות מן הג’ונגל, הבקיעו אל דבוקות האנשים והחלו להלום ולבעוט, לזרוק שטריימל’ך בבהמיות, להפיל ולדרוס. בפסיכופתיות מאולפת הם סטרו ורמסו ומשכו פאות וזקנים מכל הבא ליד ולרגל.

מראה השוטרים המשתוללים הזכיר מאוד מראה של עדר קרנפים מורעבים שפרצו ממכלאתם לאחר שבוע של צום – היישר אל עבר הטרף שלמולם. עיניהם היו מצועפות דם, שרוכי ריר נטפו מניביהם החשופים, המגלבים התנופפו, מגפי הברזל ננעצו בהמון האנושי והטירוף חגג.

בעיניי ראיתי בחורצ’יק קטן ממדים ושברירי למראה – שוכב על הרצפה לאחר שספג מנחת זרועם של חבורת קרנפים שוצפת. בעודו מנסה לאסוף את עצמו, מגיח לפתע שוטר בריצה, ובלי שום למה מעניק לו בעיטה אדירה אל תוך הפרצוף. הילד הוטח אל האספלט זב דם והמטורף המשיך במסע המבעט שלו בלי להביט אחורה.

הוא לא יעמוד על כך לדין בעולם הזה, אף אחד לא יעיר לו על כך, הוא לא יאלץ להסביר את פעולותיו המרושעות והנפשעות בפני שום גורם שהוא. הוא פשוט ניצל פרץ של חופשיות, חלון של הפקרות, לעשות ככל העולה על רוחו הקשה.

ממש לאחר מכן התפרץ נחשול של שוטרים אחוזי תבערה שהרחיקו את כל המתגודדים בבעיטות ובוקסים כידם הרעה, וזה היה המקום בו חטפתי שתי בעיטות הגונות, תרומתי הצנועה למערכה.

לאחר מכן, בעוד היהודים המוכים מנסים למצוא את המשקפים / נעליים / יארמולקע’ס / שטריימלא’ך שלהם, לפני שיפצחו ב”לכו נרננה” אפוף התלהבות, הסבירו לי יודעי דבר, כי מתקפת הטירוף הזו היא כתוצאה מן העובדה שבשבת אין מצלמות. שכן באמצע השבוע הם מתועדים בכל רגע ורגע, ובכל שימוש באלימות יתר הם מסתכנים בתביעה. אבל בשבת, כשאין תקשורת ואין מצלמות, הרי הם משוחררים לפרוע כאוות נפשם הבהמית.

הו, הבנתי. בסך הכל היה כאן חלון קטן להציץ אל פנימיותם המבקשת לנשוך כל מפגין כחמור, לו רק הייתה ניתנת בידם האפשרות. כמה אומללים הם שאת צימאון הדם הנורא הזה, אינם יכולים להרוות כאוות נפשם. אולי זה מסביר את העצב האינסופי שנשקף מעיניהם.

וזה היה רגע בו התמלאתי גאווה גדולה ורצון עז לשיר “ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת…”

השבוע אנו מגיעים לתכלית כל המערכת המופלאה של יציאת מצרים. מעמד קבלת התורה.

הבורא שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים – קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה. כל התלאות שעברו על עם ישראל, כל הניסים וכל אותות החיבה שהראה להם, הכל היה במטרה להגיע אל המעמד הנשגב הזה, מעמד הכניסה לחופה עם אבינו רוענו וקידושינו אליו.

המעמד ההיסטורי נורא ההוד הזה, שהיה המעמד המכונן והכביר ביותר בתולדות האנושות כולה, בעצם איחד אותנו כעם ויצק אל חיינו את משמעותם האמתית העמוקה והנצחית.

ומאז קיבלנו את התורה, אין לנו שום דבר מבלעדיה. היא מלווה אותנו מאז ועד היום, בכל הזמנים ובכל התקופות, בכל המצוקות ובכל הדורות. היא מאירה את דרכינו ומיישרת את נתיבנו, היא חיינו ואורך ימינו ובה נהגה יומם ולילה.

כל מי שמנסה, ובכל דור ודור קמים עלינו בעוונותינו מנסים חדשים, לנתק אותנו מתורת השם, מוצא את עצמו נוחל כישלון במשימתו. בסופו של דבר, נצח ישראל לא ישקר. שום צורר לא החזיק לנצח, ואף ניסיון אינו חסר קצווה. המערכה הזו תוכרע, וכל מתבונן באמת בלי פניות יודע היטב איזה צד ינצח. השאלה היא רק מי יחזיק מעמד, מי יישאר מחזיק בחבל.

בדרך התורה נלך, באש ובמים, נקדש שם שמים!

ב”ה / הגיגים / יתרו / שבט עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com