בס”ד, י’ באדר תשע”ח
לכ’ הרב הגאון ר’ משה קורצטג שליט”א ראב”ד יוהנסבורג, אחדשה”ט
בדבר מה שביקשני כת”ר שליט”א לעיין בהצעה שהועלתה במקומו להנהיג בדרום אפריקה נוסח של הסכם קדם נישואין, והועלתה טענה שנמצא לכאו’ נוסח חדש העונה לכאו’ על הבעיות ההלכתיות שבהסכמים של הסתדרות ה-RCA באמריקה וכן של ארגון צהר וארגון בית הלל בארה”ק, אשר כנגד כל אלו יצאו כל גדולי דורנו באש ובגופרית. וכת”ר צירף למכתבו הן את נוסח ההסכם והן דף הסבר על מהות ההצעה והצורך בה.
ולאחר עיון ממושך, בכובד הראש כראוי, הנני בזה להשיבו כי אמנם בשתי נקודות מסויימות עדיף הנוסח המוצע על פני הנוסח של הסתדרות ה-RCA, אך
בנקודה מהותית מאוד הוא גרוע בהרבה מאשר ההסכם שלהם, אשר בו ברוב המקרים ניתן עכ”פ בדיעבד גמור אחר שכבר נישאת בגט זה להכשיר את הנולדים מהזיווג שני, ואילו בהסכם המוצע כעת הרי שברוב המקרים לא תהיה יכולת להקל כלל גם בדיעבד גמור שכזה, וקרוב הוא בחומרתו להסכמים של ארגון צהר וארגון בית הלל אשר כל באיה לא ישובון. ואפרש שיחתי בעזהי”ת נותן התורה. וראשית אפתח במה שעדיף במקצת דברים הסכם זה על פני ההסכם של ההסתדרות האמריקאית, והוא במה שבהסכם זה (המוצע כעת) הרי שהחיוב במזונות גבוהים הוא מעת הפירוד (ע”י שמתחייב בכך כבר מעכשיו, והיא מוחלת לו עד זמן הפירוד, וכדרך חכמי ספרד שבחו”מ סימן ר”ז סעיף ט”ז) ולכל משך ימי חייה, ואף לאחר הגט, אלא שרשות ביד בית הדין דיוהנסבורג לפוטרו מחיוב זה אם רצונם בכך, וממילא אחר שיתן הבעל גט יפטרו אותו בית הדין מחיובו כמובן, אך אין תלייה מפורשת בין החיוב לבין הגט, כ”א ברצון בית הדין לפוטרו תליא מילתא, בניגוד להסכם של ההסתדרות האמריקאית (RCA) וכן ההסכמים של צהר ובית הלל, אשר בהמה ישנה תלייה של המזונות בפקיעת הנישואין, על אף שבנוסחם מחפים על כך במילים מכובסות שכביכול מסייעות במשהו. ועוד עדיף לכאו’ הסכם זה מההסכמים שלהם, כיון שהסכם זה מאפשר לבית הדין לפטור את הבעל מכל התחייבותו לפי ראות עיניהם, וכמובן שאם יראו שניכרים הדברים שמטרת רצונה של האשה להתגרש הוא מפני שעיניה נתנה בממון, הרי וודאי שבמקרים כאלו לא יסייעו לה בזה, וכמבואר ברי”ף בכתובות (פרק אע”פ, דף כ”ז ע”א בדפי הרי”ף) שאף בדורות אשר נהגה בהם תקנת הגאונים לכוף לגרש בטענת “מאיס עלי” כדי “שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה”, מ”מ היכא שניכר הדבר שהאשה נתנה עיניה בממון הרי ש”לא עבדינן תקנתא בכי האי מילתא”, וזאת בניגוד להסכמים של צהר ובית הלל המחייבים את הבעל אף במקרים שעיניה נתנה באחר רח”ל, וכ”ש להיכא שעיניה נתנה בממון, וגם בניגוד לנוסח הנוכחי של הסכם הסתדרות הרבנים דאמריקה אשר שם מחייבים את הבעל כל עוד בית הדין לא מוצא לנכון להמליץ לאשה על שלום בית, ונוסח מעורפל זה אינו נותן מענה באופן ברור למקרים של “עיניה נתנה בממון”, ועל אף שטען לי הרב מרדכי ויליג (מראשי ההסתדרות הנ”ל) שלמעשה אינם מחייבים את הבעל היכא שנראה להם שתביעת הגירושין של האשה אינה מוצדקת כלל, מ”מ וודאי שאיכא למיחש בזה לדורות הבאים (וכמאמרם ז”ל בפ”ק דאבות “חכמים הזהרו בדבריכם, שמא… ישתו התלמידים הבאים אחריכם”), מכיון שאין הוראה ברורה בענין מתוך הנוסח עצמו,
וכאמור.
אך מאידך, הנוסח המוצע כעת לדרא”פ הוא מאפשר לאשה לנהל הליכים משפטיים בערכאות על שאר ענייני הממון שביניהם, כגון מזונות ילדים וחלוקת רכוש ומשאבים, שפעמים רבות מאוד מלבד האיסור להרים יד בתורת מרע”ה אית בזה גם גזל גמור, וממילא בוודאי שבמקרים אלו יש לקזז מהתחייבות הבעל במזונות את כל מה שעשקה האשה ממנו בערכאות, וכן אף את כל מה שעתידה לעשוק ממנו בעתיד וכפי דמבואר בשו”ע חו”מ סימן ע”ג סעיף י’ ובש”ך שם ס”ק ל”ד דהיכא שהלוה מבזבז נכסיו אזי מעכבים את ממונו אף בטרם הגיע זמן הפירעון, ומבואר בתשובת הריב”ש (סימן ק”ט) שמקור דין זה תלוי בסוגיא בכתובות (קי.) גבי ראובן שלוה משמעון מנה לחמש שנים ושמעון זה לוה מראובן זה מנה לעשר שנים אי מוציאין מראובן מנה לסוף חמש שנים, והסיק הריב”ש דכיון שכתבו הרמב”ן והרשב”א (שם בכתובות) דאם מת שמעון והניח יתומים קטנים שלא יהיו בני גוביינא לסוף העשר שנים אזי אין מוציאין מראובן אלא יעמוד כל אחד בשלו ע”כ ה”ה להא, דמכיון שאיכא פסידא לראובן אם יפרע כעת את החוב ע”י שלא יוכל בעתיד לגבות את חובו בזמן לכן במקום פסידא אין מוציאין ממנו את חובו, מאחר “דאיכא פסידא מבוארת”, ונפסקו דברי הרמב”ן והרשב”א הללו להלכה בחו”מ סימן פ”ה סעיף ה’, ומינה נלמד דאם ישנה פסידא לבעל ע”י שהאשה תתבע אותו אח”כ בערכאות א”כ לא שרי להוציא ממנו כעת את חובו עפ”י שורת הדין הפשוטה.
ויעויין בשער המשפט בסימן ע”ג (ס”ק י”ב) שהוציא מדברי הריב”ש הנ”ל יסוד חדש, דמש”כ הש”ך (בס”ק ל”ד הנ”ל) בשם המהרש”ל ביש”ש דהדין שמעכבים את ממון הלוה אף בטרם הגיע זמן הפרעון זהו דווקא אם רואים שפושע במה שמבזבז נכסיו, אך אם זהו רק מחמת שנהיה עני בעל כורחו אינו כן, דזהו דווקא גבי לעשות מעשה להוציא מממון הלוה, אך אם אירע שהמלוה כבר מוחזק בממון הלוה אזי שבקינן ליה בידיה אף בגוונא שהלוה הולך ונהיה עני בעל כורחו ולא בפשיעתו, עכ”ד השער המשפט, ומינה נלמד שאף אם לא תבעה האשה את הבעל מעולם קודם לכן בערכאות, מ”מ היכא שניכר הדבר מארחות חייה הכלליים שישנו חשש ניכר שתעשה כן בוודאי שרשאי הבעל לעכב את חובו כלפיה מחשש זה, ואסור להוציא מידו.
ואף אם האשה לא תתבע שום תביעה ממונית בערכאות כ”א ‘רק’ בענייני משמורת הילדים או חינוכם וכדו’, מ”מ וודאי שרשאי הבעל לעכב חובו אליה כדי למנוע אותה ממעשה שכזה, וכמבואר טובא בראשונים ובאחרונים גבי גט וגבי חליצה שאם האשה עושקת או תעשוק אותו ממון בעתיד שאין לכפותו ואין לחייבו בגט ובחליצה אף במקרים שהוא מאלו שמחייבים אותם בכך, ושכפייה הנעשית באופן כזה הינה כפייה שלא כדין הפוסלת את הגט או את החליצה, ומצאתי בשו”ת צמח צדק (חאה”ע סימן רס”ב אות י”ד) שכתב דאף תקנת הגאונים בזמנם לכוף הבעל לגרש בכל טענת מאיס עלי לא נאמרה בגוונא שהיא רוצה לעכב ממונו שלא כדין תורה ומסרבת לשמוע לדייני ישראל, דבכה”ג לא תיקנו כלל.
וכמובן שגם אם יוסיפו בהסכם סעיף אשר בו מסתלק הבעל מראש מזכויות הקיזוז והעיקול הללו, מ”מ לא יהני מידי למאי דמבואר ברמ”א באה”ע סימן צ”ב (סעיף א’) בשם הרשב”א והר”ן דלא מהני סילוק מדבר שלא בא לעולם, ועל אף שבחו”מ סימן ר”ט (סעיף ח’) הביא הרמ”א בשם מהר”ם מרוטנבורג והמרדכי שכן מהני (ואח”כ ציין לעיין בדבריו שבאה”ע צ”ב), ומחמת כך כתבו האחרונים שזהו ספיקא דדינא מחמת מחלוקת הרשב”א והר”ן עם המהר”ם והמרדכי, אך הלא פשוט שכיון שהבעל הוא המוחזק בממונו שלו שאסור לחייבו להוציא מידו, ואף אם יקבל עליו מראש בקנין שלא יוכל לטעון “קים לי” אכתי לא יהני זה מידי, דהא ג”ז הוא לענין דבר שלא בא לעולם דעל זהו גופא המחלוקת אי מהני ע”ז קנין בשעה שעדיין לא בא לעולם.
ומכיון שנתברר שנוסח זה עשוי חלילה להביא בנקל מאוד לידי עישוי ממון שלא כדין, א”כ מה יתן ומה יוסיף הא שאין לחוב תלייה גמורה בגט ובפקיעת הנישואין, הלא עישוי שלא כדין פוסל את הגט לכל השיטות אף כשאינו תלוי כלל בגט אלא רק נעשה במטרתו לשם כפיית גט, וכמבואר בשו”ת הראנ”ח (ח”א סימן ס”ג), וכ”כ בשו”ת בית אפרים (חאה”ע מהדות”נ סימן ע”ד) בדעת התורת גיטין. ויעו”ע בספר גט מקושר הקדמון (בסדר גט ראשון אות ל”ט) ובחזון איש (חאה”ע סימן צ”ה ס”ק ג’) וביד דוד (בהל’ אישות דף צ”ה) הכותבים בהדיא דאף לשיטות המכשירות גט הנעשה באונס ממון ע”י קנסות שקיבל על עצמו, מ”מ כל זה היכא שזהו חיוב ממוני כדין, אך היכא שהחיוב מתבצע שלא עפ”י דין תורה אזי לכו”ע אין להכשיר את הגט. וכאמור לעיל, זהו אף היכא שאין שום תלייה מפורשת בין מתן הגט לבין החיוב הממוני.
ולפי מה שהתרשמתי מכת”ר בשיחתנו הטלפונית, בטוחני בו שאחר שיקרא קושט דברי אמת הללו יראה לבטל לחלוטין את ההצעה המסוכנת הנ”ל.
מינאי החותם ביקרא דאורייתא
הצב”י פנחס שפירא
אב”ד ביד”צ שערי שלום ומחבר שו”ת בריתי שלום