איך חוזרים לבית המדרש?!
אליהו לוי נוגע בשאלה הכואבת והעמוקה – למה קל לעזוב את בית המדרש וקשה עד בלתי אפשרי לחזור אליו?!
בעולם היהודי-תורני לימוד התורה הוא ערך עליון. בכל יום אנו אומרים “כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה” ואף אם ישנם כאלה שאינם מצליחים להקדיש את כל עיתותיהם ללימוד, מחמת עול הפרנסה ושאר טרדות החיים, עדיין העיסוק בדברי תורה תופס בעולם הערכים שלהם מקום של כבוד, אולי אפילו בכורה.
בעולם הליטאי, בו גדלתי, מיטב שנות הנעורים של האדם מוקדשות ללימוד תורה וכיום מסלול החיים הטבעי של בן-ישיבה הוא הקדשת החיים כולם, מילדות ועד זקנה, להוויות דאביי ורבא. גם אני הקטן התחלתי את דרכי במסלול הרגיל של הלימודים התורניים – ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, ואף הפלגתי בשנות לימודי בישיבה והגעתי עד מדרגת “אלטער-בוחר” שבע ימים. בשלב מסוים החלטתי כי ברצוני לרכוש לעצמי אומנות, כדי שבבוא היום אוכל לפרנס את משפחתי בכבוד. אמנם, גם אז לא עלה בדעתי לזנוח כליל את לימוד התורה ובדעתי עמדה המחשבה לבקש “אומנות קלה ונקיה” בה אוכל לשלב את עסק הפרנסה יחד עם העיסוק העיקרי במשנה ובגמרא. אלא שכאשר מפליג אדם מבית המדרש, לא קלה הדרך חזרה. כך נוכחתי לדעת בעצמי, והתבוננות קלה סביבי לימדתני כי המקרה שלי איננו יוצא מן הכלל, אלא זהו דפוס קבוע המצוי אצל בני ישיבות – כיוון שעזב אדם את בית-המדרש, ותהיה הסיבה אשר תהיה, אין הוא חוזר אליו על נקלה. על תופעה זו וסיבותיה ברצוני לדבר.
אם להיות כנה, כבר בימי שבתי בבית-המדרש לא הייתה דעתי נוחה בעיסוק המתמיד בתחום הצר של הלימוד הישיבתי. נכון אמנם כי באופן עקרוני לא מבחינים בעולם התורה בין סוגיה לסוגיה ולא אומרים “שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה”, אלא שדבר זה מתקיים רק להלכה. למעשה, כולנו יודעים כי בית המדרש הישיבתי עוסק רק במבחר צר מאד של סוגיות, וגם בהם דרך מתודה מסוימת של שיטת הלימוד הישיבתית. אני מכבד ומוקיר מאד את שיטת לימוד זו, עליה גדלתי, אלא שמוכרחים להודות כי שיטה זו על יתרונותיה ממצה את עצמה כעבור זמן מה. במקרה שלי, כבר בשנתי השלישית בישיבה הרגשתי כי דרך זו הגיעה אצלי למיצוי, רכשתי את הכלים שהיא מעניקה ומעבר לכך היה זה חסר טעם להמשיך ולהתפלפל בגדרי ספק ספיקא ב’פתח פתוח’ או בהגדרות הקדש ובעלות ב’תקפו כהן’. הדיון בעניינים אלו מיצה את עצמו מבחינתי, על אף שבהחלט חיבבתי את המו”מ הישיבתי ואת ההעמקה בהגדרות מופשטות.