שמעתי שהרחיב בכך הג”ר אלחנן וסרמן בס’ קוב”ש ח”ב סי’ י”ז-כ”ד (לא עיינתי בפנים), וכתב בסי’ כ”ד:
דכל מה שצוו חכמים אנו יודעין שכן הוא גם רצון ה’ ודבר זה לעשות רצונו ית”ש כל באי עולם מצווין ועומדין מתחלת ברייתן ע”ז דכל הנמצאים נבראו לעשות רצון קונם וכל פעל למענהו והא דקטן פטור מכל המצות הוא משום שכן הוא רצון ה’ לפוטרו אבל מכיון שגזרו חכמים עליו ואנו יודעין שהסכימה דעתן לדעת המקום ב”ה, ממילא חייב לעשות כדבריהן שכן הוא רצונו ית’.
ובזה אפשר לפרש כונת הכתוב בירמיה י”ט ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עלות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי ע”כ ופירושו בתרגום דלא פקדית באוריתי ודלא שלחית ביד עבדיי נבייא ולא רעוא קדמי הני. בכתוב הזה מפורש כי יש שלשה חלקי תורה א הנקרא צווי ב הנקרא דבור ג שאין עליו לא צווי ולא דבור אלא רצון ד’ בלבד והם כל המצות דרבנן כנ”ל.
ולפי פשוטי המקראות נראה שזה היה עונו של בלעם הרשע דלכאורה אחרי שאמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה’ מה היא רשעתו אבל באמת אף שידע בלעם היטב כי הליכתו לקלל את ישראל הוא נגד רצון ה’ לא חשש ע”ז כ”ז שלא היה לו ציווי מפורש שלא לילך וע”כ אמר לא אוכל לעבור את פי ה’ פי דייקא אבל רצון ה’ לא היה חשוב בעיניו לעשותו וזוהי רשעותו.