באחרונים מצוי לשון “מצוה ליישב”.
יש מהם שמשתמשים בזה יותר, ויש פחות. ומהי אותה מצוה עלומה? ואהבת לרעך כמוך – ללא “אני השם”?!
ויש ש”מצוה” זו כיבתה אצלם שאר מצות, כגון אצל בעל ערוך השלחן או”ח סימן קכ”ח ס”ד:
והנה ודאי אין שום טעם נכון למנהגינו לבטל מצות עשה דברכת כהנים כל השנה כולה וכתבו דמנהג גרוע הוא אבל מה נעשה וכאלו בת קול יצא שלא להניח לנו לישא כפים בכל השנה כולה ומקובלני ששני גדולי הדור בדורות שלפנינו כל אחד במקומו רצה להנהיג נשיאת כפים בכל יום וכשהגבילו יום המוגבל לזה נתבלבל הענין ולא עלה להם ואמרו שרואים כי מן השמים נגזרה כן…
גם אם מצוה ליישב מהו מקור ה”מצוה ליישב”, הרי שיש להעיר על מצוה נוספת של אשר יקים את דברי התורה ואין עצה אין תבונה, והיא: מצוה שלא ליישב. והרי חזינן שה’יישוב טוב’ הזה משמש להעמקת עשיית אותו מעשה. ואיש לא זכר, בעוונות, שלא נאמר הי”ל אלא משום מצוה, ורק לשעה ולא לדורות, ורק ללמד זכות לפני קונו ולא (בעיקר) לאזני העושים, ורק לשעבר ולא להבא.
קורא אני עליהם, ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ד’ יסור לבו, והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב. כל היום חרפוני אויבי מהוללי בי נשבעו, כי אפר כלחם אכלתי ושקוי בבכי מסכתי, ואתה ד’ לעולם תשב, אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה, וגומר.