‘השתדל להיות אי”ש’ – אחר מטתו של הגאון רבי חיים שאול גריינמן זצוק”ל
ד”ר יעקב אלטמן , כ”ו בניסן תשע”ה 15/04/15
משנתו ההשקפתית של ר’ חיים וחוגו רחוקה ונוגדת חזיתית את התפיסה התורנית מיסודו של הרב קוק והרב ריינעס וממשיכיהם.
בין שתי השיטות מפרידה תהום די עמוקה, ואני הכותב מצדד בבהירות בדרכו של ה’מזרחי’. עם זאת, איננו רשאים בענין זה להתעלם ממיגוון פניה של הגדלות הרוחנית. הווה אומר, כל אחת משתי תפיסות העולם עשויה להוציא מתוכה אישים מפוארים, המצטיינים בצדדים שונים של גדלות הנפש.
‘ר’ חיים’ כפי כינויו השגור בפי רבים, הלך לעולמו לפני כשבוע. היה אחיינו של החזון אי”ש ולמד תורה מפיו עד להיותו בן 30. מאז נפטר החזון איש מצטייר ר’ חיים כממשיך דרכו המובהק. לימודו בעיון הוא בסגנונו של החזו”א, דהיינו עיון מאומץ עד כלות בשקלא וטריא התלמודית ופסיקה הלכה למעשה ישירות מהגמרא, עם שימוש מצומצם יחסית בספרי ראשונים. ראש הישיבה ב’תפרח’ היה בזמנו מתבטא ע”ד החידוד “ר’ חיים מביא לעולם כל שנה , ספר וילד”. שכן לר’ חיים שבעה עשרה צאצאים, וספרי ‘חידושים ובאורים’ על הש”ס כולו.
במסגרת סקירה זו לא נחזור על דברים המצויים לכל דורש בכלי התקשורת, על דרכו המיוחדת בעבודת התפילה ובהלכה, ואודות פקחותו הנדירה ועצתו בכל תחומי החיים, ממנה נהנו רבבות מכל קהל עדת ישראל לאורך כחמישים שנה.
מִזה כחודשיים ימים יצא בגבעת שמואל ספר זכרון לחיליק דז’בינסקי ז”ל. במאמרי בספר זה ציינתי לאירוע בו היה שותף ר’ חיים, בזה”ל: “לפני עשרות שנים בימי השבעה לאבי יהונתן אליעזר ז”ל באו לבקרני אנשים שונים, רבים מהם נמנים על החברה החרדית. איש איש ופסוקו בידו, “ה’ נתן וה’ לקח” וכדומה. אחד מהם “יצא מן הכלל וכפר בעיקר” הזה, היה זה הרב חיים גרינימן שליט”א [היום מזקני חכמי התורה בציבור החרדי] שהתעניינותו נסבה לתאונת הדרכים בה נהרג אבי, ובקש לדעת את הפרטים המדויקים של אירוע התאונה, אותם פרטים שסבבו בראשי שוב ושוב מתוך כאב ותהיָה”.
נתוודעתי לר’ חיים ברציפות יחסית כ 10 שנים בהיותו בין הגילאים 45- 55, והרי כמה רשמים שנחרתו בנשמתי. ר’ חיים נטה לעסוק בכל עת בהכרעות והחלטות קשות, הן בגיבוש פסקי הלכה בספריו, הן בהלכה למעשה לפונים אליו, הן במענה לשאלות וספקות שהעלו לפניו המונים שצבאו על ביתו, לבטים שבענייני כספים, הקמת מוסדות, פקוח נפש רפואי וספק פקוח נפש, שלום בית, משברים אישיותיים, חינוך, ומה לא. למיטב הבנתי, סבר ר’ חיים שמוֹתר האדם הוא יכולתו להכריע לפי דרכה של תורה בין שני צדדים הנראים שקולים זה לזה. כח ההכרעה שלו נבע ועלה מתוך רצינות תהומית, ועם זאת חף לחלוטין מכּל בלבול, חולשה וחיטוטי מצפון. כמה טהרת הרצון ושלמות פנימית צריך אדם בכדי להשיג מעלה נעלה כזו.
מכאן לפלא בהתנהלותו. שכנו בו בר’ חיים זוג הפכים. מחד גיסא היה נתון יום יום תחת לחצן של שאלות חיים ומוות ומחלות שהובאו בפניו לקבלת הנחיה דחופה, ובכלל כמות בלתי נדליית של בני אדם היו ממתינים בתור ליד ביתו, וגם בלכתו בדרך מבית מדרשו אך טוב וחסד ‘ירדפוהו’. מאידך גיסא, כשהייתי משוחח עימו היו בו שקט ושלווה ונינוחות המזכירה ילד בן 5 המשחק בארגז חול שאין לו אלא את הרגע הרגוע. הצירוף הזה הוא עד היום הזה, חידה בעיני. יש באורח חיים זה מדת אמונה מופלגת עם כוחות נפש ושכל בריאים עד בלי די. כל מי שדיבר עם ר’ חיים 2 דקות או 10 דקות, זכה במשב רוח אבהי חמים שליווה אותו שנים אחר כך. בעת הפגישה חשתָּ כאילו אתה בנו יחידו. החיוך ה’שובבי’ שהיה משוך על פניו, היה בו האצלַת מדת הרחמים לכל בריה. וכמאמר החסיד בס’ חובות הלבבות “החסיד אבלו בלבו וצהלתו על פניו”.
תחילת היכרותי עימו, בחנוכה בהיותי בכתה י”א, אז שמעתי את שמעו ונסעתי לביתו. שאלתיו האם לעזוב את הישיבה התיכונית ולעבור לישיבה גבוהה. תשובתו במשפט אחד: “תבוא אלי בפורים אחרי שתשתה את היין” [קרי, כשהחלטתך תהיה שלמה]. תשובותיו הן לא פעם בנות שתיים עד ארבע מילים, הוא יורה אותן תיכף לסיום שאלתך המורכבת, ואחרי חמש עשרה שנים אתה סוף סוף מבין כמה חכמה וראיית הנולד היו מקופלות במילים ספורות אלו. המהירות בה היה סוקר ר’ חיים את כל הרכיבים הנוגעים לשאלה שהובאה בפניו, כמעט ואיננה נתפסת.
דומני, מי שראה את פניו של ר’ חיים, פנים שרצינות חמורה משוקעת בהן ופיקחות משמחת נשפכת מהן, לעולם לא יהיה טפש בדרכי חייו. וכמו שמצינו בגמרא עירובין י”ג: “אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי – דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה – הוה מחדדנא טפי. דכתיב, והיו עיניך ראות את מוריך”.
מחזה מפעים היה ההספק העצום של האיש הזה. הוא חלש על מערכות רבות במקביל, מוסדות, פסיקות הלכתיות לגופים ציבוריים, קשרים עם רופאים, סוגיות סבוכות בתלמוד, השתתפות בשמחות ובימי אבל, ‘כלל ופרט וכלל’, ולא נתן מנוחה לעיניו, והטרידוהו באמצע הארוחה ובאמצע הלילה, בחול ובשבת, ובהיותו בחיק משפחתו “הקטנה”.
עליו יש לומר בפרפראזה “אדם אחד שעושה אלף דברים, מצאתי”. מי שהתוודע ל”אורחות ר’ חיים” לא יכול להשתחרר מרושם חזק המוטבע בו, הרושם שמלאך מכה בו ואומר לו “גדַל”. דהיינו, עד שלא פגשת בר’ חיים היו שאיפותיך בינוניות ולכל היותר לגובה ההרים והעננים. אולם, משפגשת בר’ חיים אשר התנהל כגוף אחד המונה מאות אנשים, נגלו לפניך בבת אחת יכולותיך שלך החבויות היטב תחת אבק ההרגל והשטחיות. מעתה נפשך שלך לא תוכל לנוח ולהסתפק בעולם קטן- ותשים בשמיִם קִנך. מעכשיו תחל להאמין בעצמך, ועד יום מותך.
בשולי סקירתנו המצומצמת, אציין שני זכרונות קצרים מלפני למעלה מ 35 שנה. האחד: לר’ חיים נודע שאחד מראשי הישיבות המוכר לו, קנה עופות קפואים עבור תלמידי הישיבה, ו’שילם’ במודע בשיק חסר כיסוי, למען לא ייפסק קול תורה מהישיבה. ר’ חיים אמר לו “סגור את הישיבה, עליך לבחור, או או”. השני: בחור ישיבה מתלבט כרוני, בעל צדדי אופי נאורוטיים, נתפס לספקות בכמה מעיקרי האמונה. הוא ניגש לר’ חיים ובפיו טענה: “אני זקוק דחוף להוכחות, לתחושת וודאות בנושאים אמוניים. הלא יבוא משיח בקרוב, ואיך אוכל לעמוד בפניו כשיסודות התורה מעורערים אצלי?? “. ר’ חיים עונה במשפט אחד “המשיח יודע שאתה איש מאמין, ושהכל זה רק עצבּים”.
“משנתו” של ר’ חיים היא המשנה במס’ אבות פרק ו’: “רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו… משמח את המקום משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנה עצה ותושיה בינה וגבורה …ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים”. חבל חבל על דאבדין.