משענת קנה לבית ישראל

“ידידתנו ובעלת בריתנו” – ארצות הברית

אין מנהיג ישראלי שלא השמיע אמירה זו בתורו, כחלק בלתי נפרד מהתבטאויות הנאותות הדיפלומטית – האומנם כך?

דר’ הנרי קיסינג’ר, יהודי מוכשר וחריף שכל, יליד גרמניה, שימש כיועץ בכיר הלוחש לאזנם של הנשיאים קנדי, ג’ונסון, ניקסון ופורד. קיסינג’ר היה גם ראש המועצה לביטחון לאומי ושר החוץ של ארצות הברית. לקיסינג’ר מיוחסת האמרה: “לאמריקה אין ידידים או אויבים, אלא אינטרסים בלבד” “America has no permanent friends or enemies, only interests”. (אין לו זכות יוצרים על האמרה שצוטטה כבר לפניו).

פרופ’ עזרה זהר הוציא לאור ספר בשנת 1994 – “פילגש במזרח התיכון” – על יחסי ישראל ארצות הברית. לקראת יום העצמאות נצטט מספרו (ציטוט מקוצר וערוך) את מערך היחסים לפני ואחרי שנת הקמת המדינה, 1948.

פרנקלין רוזוולנט כיהן כנשיא ארצות הברית ממש במקביל לעידן הנאצי בגרמניה (1932 – 1945). אין ספק שהנשיא וממשלו ידעו על השתלשלות ההתעללות ביהודים מליל הבדולח ועד ל”פיתרון הסופי” בשנות הארבעים. הנשיא ג’ימי קרטר העניק שי למנחם בגין, תצלומי אוויר מפורטים של מחנה אושוויץ. האמריקאים נמנעו מ”לבזבז” פצצות על האטת מכונת השמדת היהודים בטיעונים שונים והמשיכו בקו ש”היהודים לא מעניינים”. ערב המלחמה הורה הנשיא רוזוולנט להחזיר לאירופה את אוניית הפליטים היהודיים, “סנט לואיס” שהגיעה לחופי אמריקה, ארץ המהגרים. חלקם נספו בשואה.

עם מותו של רוזוולט ב-1945 הושבע הארי טרומן כנשיא עד 1952. משרד החוץ האמריקאי (“מחלקת המדינה”) מאמצת כמעט באופן עקבי, מאז ועד לימינו, עמדה פרו-ערבית. עמדת משרד החוץ שהתנגד להקמת מדינה יהודית, ולאחר הקמתה דרש להצר את שטחה – השפיע רבות על עמדתו הפתלתלה של טרומן.

כל ראשי הצבא האמריקאי אמרו לטרומן שליישוב היהודי בארץ ישראל אין כל סיכוי מול מדינות ערב ותמיכה בהקמת מדינה יהודית עלולה לסבך את ארה”ב. טרומן הודיע במכתב לרבנים אמריקאים (ערב הבחירות ב-1946) על תמיכתו בחלוקת ארץ ישראל ובעליית פליטים יהודיים לארץ ישראל, אך מיד הודיע לבריטים שארצות הברית לא תהיה מעורבת מעשית.

בכ”ט בנובמבר 1947 הצביעה ארצות הברית בעד תוכנית החלוקה, אבל מיד לאחריה הטילה אמברגו על משלוח נשק “למזרח התיכון”. זהו הצעד החמור ביותר שאמריקה נקטה אי פעם נגד ישראל. “המזרח התיכון” זה ישראל! כי לכל מדינות ערב שסבבו את ישראל היו צבאות סדירים מצוידים בטנקים ובמטוסים. לרשות ה”הגנה” היהודית עמדו בעיקר רובים, חלקם מיושנים. כל זאת על רקע הערכות אמריקאיות שצפויה “שואה” שנייה בארץ ישראל. נראה שמשרד החוץ האמריקאי פעל כדי שתחזיותיו על “תבוסת היהודים” יתבררו כנכונות.

בתחילת 1948, בעיצומו של המאבק מול ערביי ארץ ישראל, לחץ משרד החוץ האמריקאי שהמנדט הבריטי יוחלף במנדט של האו”ם במקום חלוקה לשתי מדינות. טרומן סרב בתוקף להיפגש עם נשיא ההסתדרות הציונית פרופ’ חיים וייצמן. טרומן נאות לפגישה רק לאחר שידידו ושותפו לשעבר לעסקים, יהודי בשם אדי יעקובסון, שכנע אותו. הפגישה החטופה (וייצמן הוכנס לבית הלבן מכניסה עורפית) לא הועילה וארצות הברית בעצם נסוגה מתמיכתה בתוכנית החלוקה ובהקמת מדינה יהודית ואף הביאה הצעת החלטה ברוח זו למועצת הביטחון של האו”ם. עקב התנגדות ברית המועצות ומדינות אחרות ההצעה לא הועלתה להצבעה.   

עד למאי 1948 הופעל לחץ אמריקאי כבד על בן גוריון, גם באמצעות ארגונים יהודים אמריקאים, להימנע מהכרזה על הקמת המדינה. אליהו אילת שהיה נציג הסוכנות היהודית בוושינגטון, ולאחר מכן השגריר הישראלי הראשון בארה”ב, כתב בספרו שבכירי הממשל האמריקאי היו האיום החמור ביותר למפעל הציוני וראו בהקמת מדינה יהודית, בחלק קטן של ארץ ישראל, סכנה לאינטרסים האמריקאים.

הניצחונות הצבאיים של ישראל בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור יחד עם שנת הבחירות באמריקה שכנעו את טרומן להכיר במדינת ישראל שהוכרזה בהא באייר. גם הכרה זו הייתה מסויגת: ארצות הברית הכירה במדינת ישראל דה-פקטו אך לא דה-יורה. הכרה כעובדה קיימת אך לא מכוח זכות וחוק.

אליהו אילת כותב שאמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה יכלה בקלות למנוע את פלישת צבאות ערב לישראל ב-15 למאי, פלישה שהייתה צפויה. הערבים קיבלו חיזוק מצעדי האמברגו וההיסוס האמריקאי להכיר במדינת ישראל.

המשך לקרוא…

מאתר קו ישר, כאן.