פרדוקס בני ברק
פרדוקס בני ברק הוא כינוי לסתירה שבין מצב הבריאות ותוחלת החיים הארוכה של הציבור החרדי יחסית למגזרים אחרים שנמצאים במצב סוציו-אקונומי דומה.
רקע
בדרך כלל נמצאת התאמה בין המצב הסוציו-אקונומי של חברה מסוימת לבין תוחלת החיים באותה חברה, התאמה הידועה כבר שנים רבות ונבדקה במקומות רבים בעולם. התאמה זו נכונה הן בהשוואה בין מדינות שונות, והן בהשוואה בין ערים שונות. חוקרים הצביעו על כמה קשרים אפשריים בין התופעות, בין היתר: נגישות פחותה לשירותי בריאות, חוסר במשאבים המפריע לשמירה על בריאות תקינה, מתח, מגורים בשכונות צפופות, היגיינה ועוד.
תוחלת החיים בציבור החרדי
מחקרים שנערכו בישראל ובארצות הברית מצאו שתוחלת החיים בריכוזים חרדיים גבוהה יותר. רובע ברוקלין בניו יורק, שבו ריכוז גדול של יהודים חרדים ובו כשליש מהאוכלוסייה מצוי בעוני, נחשב לאחד מהמחוזות מאריכי החיים בארצות הברית, וריכוז האנשים שעברו את גיל מאה בברוקלין הוא מהגבוהים בעולם. חוקרים נטו לייחס תופעה זו למטען הגנטי השונה של היהודים, אך ממצאים דומים נמצאו גם בהשוואה בין תושבים יהודים בישראל. בסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2012, דיווחו 73.6% מהחרדים שבריאותם כ”טובה מאוד”, לעומת כ-50% בקבוצות אוכלוסייה אחרות. ורק 18.7% אחוז מהחרדים דיווחו כי הם סובלים מבעיה בריאותית כלשהי, לעומת שיעור כפול ויותר בקבוצות אחרות. האוכלוסייה החרדית צעירה יחסית, אולם גם לאחר ביצוע התאמות לפי גיל, נותרו פערים משמעותיים: 64.6% מהחרדים הגדירו את בריאותם כ”טובה מאוד”, לעומת 55%–51 בקרב קבוצות אחרות בחברה היהודית.
במחקר השוואתי שערכו דב צ’רניחובסקי וחן שרוני, השוו השניים את תוחלת החיים בערים בישראל הכוללות מעל 50,000 תושבים. בעוד שבכל הערים נמצא קשר ישיר בין המצב הסוציו-אקונומי לתוחלת החיים, שלוש ערים חרגו בהרבה מהמגמה – ונרשמה בהן תוחלת חיים ארוכה בצורה משמעותית מערים בעלות מצב סוציו-אקונומי דומה. שלוש הערים הן ערים בעלות ריכוז גבוה של אוכלוסייה חרדית: בני ברק (95%), בית שמש (46%) וירושלים (31%). הפרדוקס מתרחש על אף שהאוכלוסייה החרדית מודעת פחות מזו החילונית לרפואה מונעת, תזונה בריאה ופעילות גופנית – שהן אבני הדרך בהמלצות לאריכות ימים. מובהקות סטטיסטית לאריכות ימים אצל חרדים בישראל נמצאה גם בדו”ח של המוסד לביטוח לאומי משנת 2017. אך צויין בהסתייגות כי המודל לפיו הם מודדים מי הוא חרדי עלול להיות בעייתי בגילאים מתקדמים.
מחקר זה מצטרף למחקרים קודמים המראים כי אנשים מאמינים מאריכים ימים יותר מאנשים לא מאמינים.
הסברים לתופעה
צ’רניחובסקי ושרוני הציעו להבין את התופעה בתוצאה של ה”הון החברתי” של החברה החרדית. לדבריהם, החברה החרדית בנויה על מעגלי תמיכה חברתיים המקהים את תחושת העוני, ומסייעים לפרט שנקלע למשבר. להון החברתי של הקהילה החרדית השלכות נוספות שעשויות להשפיע על תוחלת החיים, כגון: דיווח נמוך על תחושת בדידות, ושביעות רצון מהקשר עם המשפחה. בנוסף לכך למבוגר החרדי הממוצע יש תחושת משמעות רבה יותר לחייו בהיותו עוסק בפעילויות המשמרות את פעילותו הקוגניטיבית והחברתית כגון לימוד תורה ותפילה במניין. מעבר לכך, ישנו היחס המכבד של היהדות לאדם המבוגר במצוות “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן”.
חוקרים אחרים קושרים נתונים אלה גם לעובדה שהחרדים מועסקים בשיעור נמוך יותר מכלל האוכלוסייה במקצועות צווארון כחול כגון בינוי וחקלאות, ובכך נחשפים פחות לתחלואה מקצועית. גורם נוסף לדבריהם שעשוי להשפיע על תוחלת החיים הגבוהה במגזר היא היחשפות נמוכה יותר לגורמי סיכון אחרים, כגון שירות צבאי, עישון סיגריות וצריכת סמים ואלכוהול.
הסוציולוגית חיה שטייר הסבירה את הפער באי-הדיוק של הגדרת עוני בהסתמך על מדדים כלכליים בלבד. לטענתה, למרות היות החברה החרדית ענייה על פי מבחנים כלכליים, היא איננה “תרבות עוני” מבחינות סוציולוגיות. להפך, התרבות החרדית מעודדת במידה רבה את העוני הכלכלי, וממילא תוחלת החיים שלה מתאימה לחברת רווחה. טענה דומה מופיעה גם במחקר שערכה ניצה (קלינר) קסיר. משכך אין זה מפתיע שלא נמצאה התאמה בין המצב הסוציו-אקונמי של בני ברק ותוחלת החיים של תושביה.