עיר דוד היא ציון

נציין עתה עוד כמה מהשפעות הלכות היובל על הכלכלה הלאומית. חזרת קרקעות ביובל שומרת על החלוקה המקורית של הארץ. חלוקה זו לפי שבטים ומשפחות, חשובה להתפתחות האומה, והיא תנאי לכך שיהיה היובל נוהג.

ההלכה האמורה בפסוק לד ש״אין עושין שדה מגרש״ וכו׳, ההבחנה בין בתי חצרים ובתי ערי חומה, והגבלת ערי חומה למוקפות חומה מימות יהושע בן נון – כל אלה מקיימים חלוקה זו של הארץ מבחינה אחת נוספת, שיש לה השפעה גדולה על האופי הלאומי ועל חיי האומה. כוונתנו ליחס שבין העיר והכפר. נראה שהלכות אלה נועדו לקיים אוכלוסייה עירונית העוסקת בחקלאות – זאת תהיה הדוגמא היסודית לאומה – ולמנוע את התרחבות הערים והפיכתן לכרכים גדולים המנותקים מן השדות. אַל להן לערים שכבר קיימות, להתרחב אל מֵעֵבֶר לגבולותיהן על חשבון השדות; ואכן נאסר עליהן אפילו למלא את (כל?) השדה הפתוחה שבתוך גבולותיהן; ככלל, אין להמיר אדמות חקלאיות למקום עירוני. כאשר גדֵלה האוכלוסייה, יש להקים ערים חדשות במקומות שמעולם לא שימשו למטרות חקלאיות. לפיכך יעץ יהושע לבני יוסף לבָרֵא חבלי ארץ ביערות ההר כדי להקים ערים חדשות (יהושע יז, טו–יח).

זאת ועוד, בדומה לשדות עצמן, גם בתי החצרים – הקשורים לשדות – לא יכולים להימכר לצמיתות. דבר זה גורם שהעיר והכפר נשארים מקושרים כנכסי משפחה. ככלל, כל שדה וכל כרם נמצאים בבעלות בעל־בית בעיר הסמוכה. דין זה מקדם את השילוב בין האוכלוסייה המשכילה העירונית לבין המוסריות והפשטות של חיי הכפר.

רק ערים מוקפות חומה – מנותקות מן השדות. בתים בערי חומה יכולים להימכר לצמיתות. לפיכך, בערים אלה יכולה להתפתח אוכלוסייה ללא קשר לשדות מסביב – אוכלוסייה עירונית המתפרנסת בעל כורחה ממסחר ואומנות. אולם מהלך התפתחות כזה מוגבל לערים שהיו מוקפות חומה, ובכך הופרדו מהסביבה הכפרית עוד לפני שתושביהן התיישבו בהן ובנו בתים (״הוקפו ולבסוף ישבו״). ערים ש״ישבו ולבסוף הוקפו״ נחשבות תמיד כערי פרזות. ואפילו אם עיר הוקפה ולבסוף ישבה, רק אם הוקפה מימות יהושע בן נון יש לה דין עיר חומה. נמצא שחיי עיר המנותקים מעבודת קרקע, מוגבלים למספר קבוע של מקומות שלא ניתן להוסיף עליו.

התוצאה מכך היא מדינה אשר אוכלוסייתה יושבת בעיקר בערים כפריות בגודל בינוני. מדינה כזו מוגנת, לא רק מפני קהות החושים וקטנות הדעת של בני הכפרים, אלא גם מפני מצב הקיצוניות של עשירות מחד ומעמד פועלים קשי־יום מאידך המצוי בערים.

השפעה נוספת של היובל בולטת לא פחות. חזרת הקרקעות מאליהן לבעליהן הראשונים או ליורשיהם, מונעת הבדלים בין המעמדות בחברה. היא מונעת עלייתה של מערכת כלכלית, שבה יש משפחות שצריכות לחיות בעוני תמידי, בעוד ששטחי אדמה עצומים נשארים בידי מעט אנשים בעלי זכויות מיוחדות. מעמד של בעלי קרקעות עשירים החיים בקרב עניים מחוסרי קרקע התלויים בהם, לעולם לא יוכל לקום במדינה, שבה אחת לחמישים שנה חוזרת כל הארץ לחלוקתה הראשונה, והן העשירים ביותר והן העניים ביותר שבים לירושתם המקורית.

גם בתקופה שבין שנות היובל, מגינה התורה על אלה שהתרוששו זמנית מפני תאוות הבצע של העשירים; לשם כך היא ייסדה את מוסד הגאולה. בעלי קרקע שהתרוששו לא ייפלו טרף בידי ספסרי קרקעות שיעשו שימוש לרעה במצוקתם, שכן לאחר שנתיים, יש למוכר – או לקרובו – את הזכות לגאול את הקרקע, על ידי תשלום סכום המכירה הראשוני בלבד; ואפילו ממחיר זה הוא רשאי לנכות את ערך הפירות שהקונה כבר אכל. ככל שהקונה שילם פחות על הקרקע שקנה, כך ייקל להוציאה מידיו; שכן המוכר – הבעלים הראשונים – יוכל להשיג אז ביתר קלות את הסכום הנדרש לגאולתה, או שקרובו ייאות יותר בנקל לגאול. אם עשיר מעוניין לקנות את שדה העני לתקופה ארוכה, הוא ייזהר מלשאת ולתת עמו במטרה להוריד את המחיר, מאחר שרק מחיר גבוה יקשה על גאולת השדה.

מאידך גיסא, התורה מבקשת לדאוג לכך ששדות ובתים לא ימכרו בפזיזות עבור כסף מזומן. התורה אינה מעודדת מכירת נכסי דלא ניידי, והיא מצדיקה מכירת קרקעות רק במצב דחוק ביותר (״כי ימוך״). לפיכך לא ימהר אדם להחליט שהוא רוצה למכור את קרקע ירושתו, שכן הוא יודע שיוכל לגאול אותה רק לאחר שתי שנים, וגם אז יוכל לעשות כן רק אם פרנסתו השתפרה באמת. ומשמכר את אדמתו, יוכל לחזור ולקנותה שוב רק בהגברת חריצותו ושקדנותו, שכן אינו רשאי לגאול את שדהו על ידי מכירת קרקע אחרת, או בכספי הלוואה, אלא רק בכסף שהרוויח עתה מחדש. וכן גם אינו רשאי לגאול חלק מהקרקע בלבד; אלא רק אם תשיג ידו את מלוא דמי גאולתה: ״לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב, ברעה ויגאל ביפה; ולא ילוה ויגאל; ולא יגאל לחצאין״ (ערכין ל.; עיין פירוש לעיל פסוק כו).

אופייני הדבר שהתורה נותנת ביד האדם את האפשרות על פי דין לעבור על האמור; ואם אדם מוכר קרקע שלא מתוך הדחק, המכירה קיימת. ראינו גם (פירוש פסוקים כג–כד) שאפשר, מצד הדין, למכור שדה לתקופה העוברת את היובל. שכן התורה מסתפקת בהבעת מחאתה, וסומכת על מצפון האדם ועל דעת הקהל כדי להבטיח את שמירת חוקיה. לכן היא מוכנה להשלים עם מקרים יוצאים מן הכלל במצבים משפחתיים שונים, משום שהיא מניחה כדבר המובן מאליו שכוחה של דעת הקהל יהיה חזק דיו לשמור על מקרים כאלה שלא יפרצו גדר עולם.

משמעותה של גאולת קרקע על ידי קרובים אינה ברורה לנו כל צורכה. נראה שגאולה כזו משרתת רק את טובת הגואל או את טובת כלל המשפחה – שהקרקע לא תעבור מידי המשפחה אף באופן זמני. נראה שהמוכר הראשון עצמו אינו מפיק כל תועלת ישירה מהגאולה. אף על פי כן, הקרוב קרוי ה״גואל״ שלו, ומכאן משתמע שקניית הקרקע על ידי אותו הקרוב מביאה למוכר הקלה מסוימת, יתרון או גאולה ממצוקה. ייתכן שהמנהג היה לעשות לפנים משורת הדין. מנהג כזה מתואר במגילת רות (ד, ה): הזכות לגאול את שדהו של הקרוב שנפטר הייתה קשורה לחובה לשאת את אלמנתו.

ויהי בנה עיר – ״ויבן עיר״ אין כתוב כאן, אלא ״ויהי בנה עיר״, הווי אומר: הוא נעשה לבונה־עיר. עם קין התחיל בעולם מושג חדש: העיר. קין היה מנותק מהקרקע, האדמה פסקה מלפרנסו; הוא היה עזוב מאת ה׳ ומנודה מחברת בני האדם. מה עוד נותר לו? נותר לו את עצמו – את כחותיו הרוחניים ואת הכשרונות הטמונים באישיותו. התוצאה הטבעית לכך הייתה – להיות בונה עיר.

העיר, בניגוד לכפר, מנותקת מן הקרקע ומעבודת אדמה. יושבי העיר מתפרנסים מהכשרונות האנושיים. יבול השדות מגיע לעיר, ושם מְעַבְּדִים אותו ומשנים את צורתו להתאימו לצרכי האדם. האמנות והמלאכה מטביעים על היבול את חותם התבונה האנושית. ה״שדות״ המעובדות על ידי בן העיר הן: כחו, שכלו וכשרונותיו, והם הולכים כל הזמן ומתפתחים, כפי שיסופר להלן. בכפר מעבדים את השדות; ובעיר מעבדים את האדם.

בעיר מתעוררים כחות האדם הרדומים. כביכול, האדם עצמו ניעור. אולי מכאן מקור השם ״עיר״ משורש ״עור״, להתעורר. וכך הפסוק: ״וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ״ (תהלים עז, טז) – פשוטו כמשמעו – מראה על מציאות: אדם צומח בעיר כמו שעשב צומח מהארץ.

ניגוד זה שבין עיר לכפר מתגלה גם בדיני התורה. שבט לוי, שאינו מקבל חלק בארץ, זכה בערי הלויים. רוצח בשוגג, שהוגלה מאדמת הקודש – כדרך שקין גורש מכל האדמה – גולה לערי מקלט. הבתים שבערי חומה נידונים אף הם כמנותקים מהארץ, ודינם כמטלטלין העוברים לצמיתות מיד ליד (ראה ויקרא כה, כט ופירוש שם).

לפיכך, אופייני הדבר שהעיר הראשונה נבנתה דווקא על ידי קין, שהיה מנותק מהאדמה והוצרך להיסמך על כחות עצמו בלבד. עם הולדת בנו הראשון, ראה קין צורך להכין הכנות לעתיד, ולצורך כך לא הייתה לו דרך אחרת אלא להיות בונה עיר.