עליה להר הבית = התגרות באומות?! הלא זה מה שטענו על עליה *לכל* ארץ ישראל

“הר הבית הוא לב האומה, ובסופו של דבר הוא עילת העילות לחזרתנו לארץ ישראל. עליתי להר פעמים רבות וגם הדרכתי בו קבוצות, אבל לאחרונה הפסקתי להגיע אליו בשל התסכול הכרוך בכך. הפעם האחרונה שבה עליתי להר וראיתי כיצד מריצים אותנו החוצה ממנו גרמה לי לתחושות קשות והביאה אותי להפסיק לעלות למקום”.

כיצד לדעתך אפשר להביא למציאות של חופש דת ליהודים בהר?
“בניגוד ליהודה ושומרון, שבהם קודם יצרנו מפעל ורק אחר כך ניסינו למשוך את כל עם ישראל אחרינו, הר הבית שייך לכל האומה הישראלית ולכן אין מנוס מלהגיע בנוגע אליו למסקנה משותפת, מה אנחנו רוצים שיתקיים בו. בנושא הזה יש לשאול גם את מרצ ואת מפלגת העבודה, פשוט את כולם. אני בטוח שנגלה שגם שם רוצים בקשר ובזיקה למקום הזה. לא נוכל לחולל שינוי בהר בלי שכל חלקי האומה יחליטו לשנות את המצב הלא סביר והבלתי הגיוני שנוהג שם כיום”.

מה דעתך על הטענות שהעיסוק בהר והעלייה אליו מקוממים את העולם המוסלמי?
“אלו שטויות, ובעצם גם אין לנו ברירה אחרת. למעשה זה ממש הפוך: במקום שקיימים בו יהודים ויהדות – הערבים נרגעים. במקום שאלו אינם – הערבים משתוללים”.

יש הטוענים שמבחינה הלכתית אנחנו גורמים לחילול ההר כשאנחנו עולים אליו.
“בעיניי מי שטוען כך הוא כמעט נבל ברשות התורה, כי הוא מנסה למנוע את הדבר החשוב ביותר ביהדות ששליש ממצוות התורה קשורות בו. זה מזכיר את מה שקרה בראשית המאה העשרים, כשהיו רבנים שקראו לא לעלות לארץ ישראל בטענה שזו התגרות בגויים. הסיפור שמתרחש כיום בהר זהה לכך, וזה מגונה בעיניי”.

כיצד אתה מסביר את העובדה שדווקא תחת שלטון ימין עוצרים יהודים שמתפללים או משתחווים בהר?
“בעניין היחס למקום הזה אין הבדל בין ימין לשמאל. גם שלטון הימין הנוכחי הוא בסופו של דבר חילוני ואינו מבין את המשמעות העמוקה של הר הבית. לצערי הרב אי אפשר לומר שלראש הממשלה, שבא מהימין, אכפת מהמצב בהר וכואב לו ממנו. מה שקורה שם לא באמת מעניין אותו, וזו הסיבה שגם לא מתרחש שם שינוי לטובה ואין גישה יהודית חופשית להר. יש איזה פחד קמאי ‘להסתבך עם הערבים’, ומכאן הגישה הרווחת בהקשר להר, שבשלה אנחנו נדרשים תמיד להוריד את הראש ולוותר שם. זה ביזיון”.

בכל מדינה אחרת שבה מונעים מיהודים קיום מצוות יסוד אנחנו נזעקים. בהר הבית השלטון של מדינת היהודים עצמו מחולל את האפליה הזו.
“זה מתרחש משתי סיבות. ראשית, כי כולם כאן קונים את הנרטיב שאם רק נאפשר שוויון זכויות ליהודים בהר נגרום למלחמת עולם. שנית, כי לא הצלחנו לשכנע את מרבית העם בחשיבות ההר – וזה כולל גם את הציונות הדתית ובוודאי את הציבור החרדי, שגר במאות אלפיו סביב ההר, מתפלל בכל יום שיבה לציון אך מתנהל בפועל כאילו מדובר בארץ רחוקה ולא במקום שנמצא במרחק פסיעה ממנו. זה פשוט אבסורד. עד שנשנה זאת אני חושש שגם המצב בהר לא ישתנה”.

במציאות די משונה, בעת עליית נתניהו לשלטון ניצב בהר הבית מסגד אחד בן 1,300 שנים – אל־אקצה, ואילו תחת שלטונו נוסדו בו עוד שלושה מסגדים: ב־96′ באורוות שלמה, ב־98′ בשערי חולדה וב־2019 בשער הרחמים. כיצד אתה מסביר זאת?
“זו בושה לממשלת ישראל. אמנם גם לאהוד ברק כראש הממשלה היה חלק באחריות להפיכת אורוות שלמה למסגד, אבל זה לא מפחית מהאחריות של נתניהו ושל ממשלת הימין. כמי שמרבה להגן על ראש הממשלה, אומָר שההגנה שלי עליו מגיעה עד שערי ההר. שם כבר אין לי דרך להגן עליו.

“הוא אדם מעשי וינמק את ההתנהלות הזו בכך שאנחנו מוכרחים לכרות ברית עם הסונים, כי עומד לפתחנו כיום מאבק חשוב נגד איראן. אלו נימוקים כבדי משקל, אבל מכאן ועד לאפשר בניית מסגדים בהר הבית ולהפלות שם יהודים לרעה – המרחק רב, וזה מצער וחבל”.

יכול להיות שראש ממשלה מהשמאל לא היה מסיר את גלאי המתכות בכניסות להר הבית כפי שנתניהו הסיר אותם לפני שנתיים וחצי?
“יכול להיות. המנטרה הגורסת שראש ממשלה מהימין מסוגל לעשות שלום וראש ממשלה מהשמאל מסוגל לפתוח במלחמה נכונה גם בהקשר הזה. ייתכן שראש ממשלה מהשמאל היה משאיר את גלאי המתכות. אני אוהב מאוד את בנימין נתניהו אבל במה שקשור להר הבית – הקמת המסגדים, הסרת גלאי המתכות וביזוי היהודים בהר, למרות השיפור היחסי שגלעד ארדן הביא בו – אין לי מה לומר להגנתו”.

נתניהו שמחוץ להר הוא נתניהו אחר מזה שמתנהל בתוכו? אורי צבי גרינברג כתב שהשולט בהר שולט בארץ – ומי שלא שולט בהר לא שולט בארץ.
“אני מקבל זאת. לטווח ארוך המצב בהר לא יוכל להימשך כפי שהוא ובסופו של דבר נצטרך להכריע שם. בידינו גם לשכנע את עם ישראל ללכת לכיוון הנכון בנוגע לכך. אחד מהמשפטים האחרונים שאבא שלי אמר לי לפני פטירתו היה ‘לא זכיתי לראות את הקמת בית המקדש בהר הבית’. ייתכן שגם אני אצטרך לומר זאת לילדיי שלי, ויחד עם זאת חשוב להמשיך את השלשלת וחשוב גם לחולל במקום הזה שינוי אמיתי. השינוי איננו רק בעליה להר אלא גם בהליכה לתל אביב וליקנעם ולאשקלון ולאשדוד כדי להסביר לאנשים על חשיבות המקום הזה. כל עוד הנתק יימשך – שום דבר לא ישתנה בהר”.

מצד שני, שוב ושוב ניכר בסקרים שהציבור היהודי כמה לחופש פולחן בהר.
“גילויי סימפטיה או אמפתיה אינם מספיקים. נדרשים צעדים מעשיים יותר לצורך ההתקשרות למקום. סימפטיה מהסוג של שיגור משלחת חילוץ למדינה זרה הנתונה במצוקה זה נחמד, אבל בהר הסיפור הוא אחר – לקשור את הקשר הנפשי, הרגשי, הדתי והשכלי אליו, ובנוגע לזה – אנחנו עדיין לא שם”.