חו”ב ברכות כ”ד ב’:
ותקילא לי כי כולי תלמודאי, רש”י פירש משום שהי’ רגיל להתעטש בתפלתו, אבל קשה דמשום כך אין לומר דשקול כנגד תלמודו, דאין כאן אלא ששמח בכך, לו”ד ז”ל הי’ נראה דיש בדבר סוד מסודות הבריאה, וע”ז הוא דקאמר.
שמעתי מאנשי ביתו שלא למד חכמת הנסתר כלל, וכל מקום כזה בספרו (נ”ל ר”ה וחגיגה פ”ב ועוד) ר”ל שחלם שהחזו”א רבו אמר לו כך (היו הרבה חלומות עמו).
אגב, הקושיא “אין לומר דשקול כנגד תלמודו” מובנת, אך אולי ניתן לשער שעלתה בדעת הגר”ח גריינימן מתוך דברי אמו”ב חזו”א מגמרא שבת.
אמו”ב חזו”א פרק ג’ סי’ י”ט:
בגמ’ הוריות י”ב ב’ כשפשט לי’ הונא ברי’ דר”נ לר”פ דין כה”ג שנצטרע מהו באלמנה, קם נשקי’ על ראשו ויהיב לי’ ברתי’, הנה קבעו הדבר בגמ’, שכל תלמודא הוא תורה שנתנה מסיני, הנה מסרו לנו קדושת נפשו של ר”פ אשר נפשו ואוריתא חד הוא, ואהבת התורה של הלכה אחת הוציאתו משויון הנפש לתגבורת ההתפעלות וההתלהבות, ונשקי’ על ראשו ויהיב לי’ ברתי’.
אין ספק שלא יקרה כזה בריקי ההלכה וחוקרי היראה, כי למה יתן לו ברתי’, הלא העיקר הוא במעלת האדם השיחה המוסרית, וראוי לזכות הרבים, ומה תועיל חריפות בהלכה, ואמנם מכאן סתירה גלויה לאלה שחסרו נפשם את קנין אהבה של הלכה ולא השלימו את נפשם בה, שזו תכלית השלימות האהובה לפניו ית’.
וכבר הפליג ביסוד זה הגר”ח מולוזין זללה”ה בתוספת מעשה רב, באמרו כל תפלותי מעודי הייתי נותן בעד דין אחד מחודש מן הגמ’.
ואמנם אין המעשים הטובים נכסים הניתנים למקח וממכר וחליפין, אבל פתח במשל פיו שידע החכם למסור נפשו לעיון ההלכה ולבירור הדין מן הגמ’ שזו העבודה היותר אהובה לפניו ית’, וזו מעלה יותר רוממה מן התפלה, וכעין שאמרו שבת י’ א’.
ולע”ד יש לדחות, ואכמ”ל.