פרשת תצוה: השכנת השכינה – בדיוק כפי שצווה השם‎

יום ששי, ז’ אדר התשפ”ה

תופעה מעניינת ביותר מזדקרת לעיניים בקוראנו את סיומה של פרשת תצוה. כל ענייני המקדש כבר נאמרו בפרוט רב – הארון, השולחן והמנורה, מזבח העולה, החצר והיריעות, עם כל הפרטים המגוונים, בגדי כהונה ואף שמן המשחה וקרבנות המילואים, המכשירים את הכהנים לעבודתם. אחר כל זאת מציין הכתוב כי אכן, באנו אל תכלית המשכן – “ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי. וקדשתי את־אהל מועד ואת־המזבח ואת־אהרן ואת־בניו אקדש לכהן לי. ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים. וידעו כי אני ה’ א-להיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה’ א-להיהם” (כט מג–מו). אכן, סיום ראוי לכל הפרשה.

אולם מיד בהמשך אנחנו קוראים על דבר שלכאורה נראה, כי נשכח, וכעת נזכרו להכניס אותו – מזבח הקטורת, מזבח הזהב! זהו המזבח הפנימי, אשר אחת בשנה, ביום הכיפורים, מזה עליו הכהן הגדול, ואשר כל יום מקטירים עליו קטורת לה’. בניגוד למזבח העולה, עליו מקריבים את הקרבנות, אשר נמצא מחוץ להיכל, מזבח זה נמצא בתוך ההיכל כנגד קודש הקודשים בין המנורה לשולחן. לכאורה צריך היה להיות מוזכר ביחד עם אותם כלים בתחילת פרשת תרומה. מדוע ‘נשכח’ במקומו, ומדוע הוחזר כאן, אחר שגמרנו לספר על כל ענייני המשכן? על תמיהה זו משיב בעל ‘הכתב והקבלה’ –

“צריך טעם על שלא נכתבה פרשה זו למעלה תוך שאר הכלים ומקומה ראוי בפרשת מזבח העולה או בשולחן ומנורה שהם סמוכים במקום אחד. ואמר הרב עובדיה ספורנו, כי לא היתה הכוונה בו להשכין הא-ל יתברך בתוכנו כמו שהיה הענין בשאר הכלים, כאמרו ‘ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו’, גם לא היה ענינו להוריד מראה כבודו בבית כענין מעשה הקרבנות, כאמרו ‘ונועדתי שמה לבני ישראל’, וכן העיד משה רבנו ע”ה באמרו – ‘זה הדבר אשר צוה ה’ תעשו וירא אליכם כבוד ה”. אבל היה ענין זה המזבח לכבד את הא-ל יתברך אחרי באו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב ולשחר פניו במנחת קטרת, על דרך ‘הבו לה’ כבוד שמו שאו מנחה ובואו לפניו’. והגר”א אמר, כי לא הוזכר בעשיית כלי המשכן, כי הזהיר תחלה על המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרן למזבח, ואחר-כך אמר עשיית התמיד, ואמר בזה ‘אשכון בתוככם’, ואחר-כך הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפורים [המוזכר בתחילת הפרשה הבאה – כי תשא] – יורה שזה לא היה מעכב להשראת השכינה, רק אלו היו לכפרת ישראל, וכן אמר בכסף הכפורים – ‘לכפר על נפשותיכם'”.

תורף דבריו הוא, כי כל העניינים שאמרנו עד כה היה תכליתם השראת השכינה בישראל. אם אבן אחת חסרה בחושן של הכהן הגדול, או שהשולחן קצר מדי, או שבמקום איל המילואים היו מביאים שעיר, או כל שינוי אחר שהיו עושים – לא הייתה השכינה שורה במשכן. רק כאשר הדברים נעשים בשלמות ובדקדוק, יש להם ערך. הקטורת, לעומת זאת, עם כל חשיבותה – עניינה לכפר, לא להשרות שכינה. לכן דאג הכתוב להשאיר אותה מחוץ לפסוקים המדברים בהשכנת השכינה. היא לא נוגעת לזה. לכן היא גם לא מעכבת, ומזבח הקטורת אינו מעכב את השראת השכינה.

רואים מכאן כמה עומק ודקדוק יש בענין השראת השכינה בישראל, שהיא מטרת התורה. אנשים כיום נוטים לחשוב, שאם אדם רק ‘יתעסק ברוחניות’, יעשה כל מיני פעולות מוזרות ומשונות כאלו ואחרות – אזי יזכה להתקרב לה’. כל אחד מוצא לעצמו דרך ש’מתאימה לו’, וכיד הדמיון הטובה עליו, עולה לרחף בעולמות העליונים ולהשיג השגות כאלו ואחרות. אולם מטרת התורה היא שה’ ישכון פה, לא שאנחנו נשכון שם (וראוי לחרוט על לוח לבנו את דבריו המאלפים של הגר”א בענין זה, המובאים ב’אדרת אליהו’ על שיר השירים א ב כאשר הוא נדרש לשאלה מדוע לא דברה התורה במפורש על עניני העולם הבא). לשם כך היא קבעה כללים מדויקים ומדוקדקים. וכשהיא מציינת שעבור השכנת ה’ צריך לעשות כך וכך, היא כותבת בדיוק מה צריך לעשות, ואפילו מזבח הקטורת, אשר מקומו הטבעי הוא במשכן – מכיון שאינו נצרך להשראת השכינה, משאירים אותו לאחר-כך. עד כדי כך מדקדק ה’ לומר לנו מה הוא בדיוק רוצה. הוא לא רוצה משהו ‘בערך’, ולא ‘באופן כללי’, אלא בדיוק את מה שציווה, ולא יותר מכן. אם נתפוס ונבין, כי עבודת ה’ וקיום תכליתו בעולם מבוססת על כניעה מוחלטת לרצונו והשתעבדות לדרכיו, אז היה זה שכרנו, ולשם כך בלבד כדאי היה להתעכב על מקום הזכרתו של מזבח הזהב בפרשה.