ט”ז יו”ד קי”ז סק”א:
… אלא דק”ל ממ”ש התוספות בפרק לולב הגזול (דף ל”ט) ד”ה וליתיב כו’ לענין שביעית וז”ל ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר דהיינו נמי סחורה ובפרק ד’ דשביעית תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות וטרפות כו’ לא משכחת שיהו כולם שוין לענין סחורה אלא בכה”ג דבהדיא שרי רחמנא למכור כדכתיב או מכור לנכרי עכ”ל ואם איתא דאיסור סחורה בדברים טמאים אינו אלא מדרבנן מאי מוכיחים התוספות מנבילות וטריפות מן הפסוק דמכור לנכרי דהתם ודאי מותר מן התורה אלא דרבנן אסרוה ומתני’ קאמר דמדרבנן הם שוים
ונראה לתרץ דאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא”כ במקום שיש היתר מפורש מן התורה וזהו בכלל מאמרם שמעתי שב”ד היו מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד”ת אלא לעשות סייג לתורה דקשה פשיטא שאין כח בשום אדם לעבור על ד”ת ובח”מ סי’ ב’ כתבנו מזה ולפי הנחה שזכרתי אתי שפיר טפי דכאן נתכוין שאף להחמיר אין להם כח במקום שהם עוברים על ד”ת. ע”כ מוכיחים התוספות שפיר מדמצינו היתר בתורה ודאי חכמים לא אסרוהו כלל למכירה אלא ע”כ דגם מדרבנן מותר והיינו היכא דלא קנה להרויח.
(וכ”כ כלל גדול זה באו”ח תקפ”ח סק”ה.)