צוהר לשיטת העיון ‘התוניסאית’ ודרך החזון איש

בענין “אפושי פלוגתא” במשנת החזון איש

הערה: המאמר מתוך המאמר הקודם בשיטת החזו”א באנגלית, חסר ויתר.

• מקור וביאור הענין.
• ענין “משמעות דורשין”.
• עוד דוגמאות בחזו”א.
• קושיא דף ט’ ב’.

_________

מקור וביאור הענין:

כמ”ש החזו”א באגרת, ההגיון קובע שאנשים שוים בחכמתם (בערך) נוטים יותר להסכים בנושא נתון מלחלוק בו. לא שכיח מחלוקת חז”ל “מן הקצה אל הקצה”, לכן, כמ”ש אגרות חזו”א ח”א סימן ל”ג, צריך “לשקול בפלס איזו דעה מכוונת טפי”. וכי בשופטני עסקינן? לפיכך נוטה הגמרא למעט במחלוקות, הן במנין והן באיכות (נקודת המחלוקת), בפרט לגבי מציאות שניתן לבררה (עיין ירושלמי תרומות רפ”ג) לפי “דעתו של רואה”. ותפשת מועט תפשת.

כללא ד”אפושי פלוגתא בכדי לא מפשינן” נתפרש קמן בלשון הזה לראשונה בריטב”א נדה כ”א ב’ (וכיסוד דבריו כתבו גם רמב”ן, רשב”א ור”ן שם), וז”ל, (וה”מ היכא דשיעא כו’,) איכא למידק כיון דאיהו לא צריך לומר אלא בשפופרת תנאי היא ל”ל לאפושי פלוגתא בכדי ולומר דפליגי נמי בדפלי פלויי. וי”ל דלאו אפושי פלוגתא הוא דכיון דלת”ק דם נדה הוא זה ע”כ טמאה בדפלאי פלויי, עכ”ל. אין גמרא נדה מכניסה מחלוקת שלא נתפרשה, אלא שני הדינים נובעים מאותו נידון.

וכן מצינו שיותר מסתבר לגמרא שיחלקו תרי אמוראי אליבא דחד, ולא אליבא דנפשייהו, ע’ כתובות נ”ז א’. ועיין גם ב”מ ריש כ”ז א’ גבי ברייתא קשה, אם “אסמיה” או “תתרגם”, ויש לדחות.

כמובן, יש לעתים מחלוקת בפרט קטן עם השלכות רחבות, כגון כמה מחלוקות בהלכות שבת (ע’ סנהדרין ס”ז ב’), שזה מתיר לכתחילא וזה מחייב חטאת, כמ”ש הראשונים שבת קל”ח א’. וכן שלחן ערוך או”ח תמ”ט. וכן המחלוקת היסודית בין ר’ ישמעאל לר”ע סנהדרין נ”א ב’ (“אמר ליה רבי עקיבא, ישמעאל אחי, בת ובת אני דורש. אמר ליה, וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשריפה?”), שיש לשורש מחלוקתם נ”מ למקומות אחרים, ע’ תוספות יבמות ס”ח ב’. וע’ תוספות שבת ריש מ”ז ב’.

ענין “משמעות דורשין”:

אפשר ללמוד ענין “אפושי פלוגתא” נמי מהא דאיתא לפעמים תירוץ “משמעות דורשין איכא בינייהו”. אם חלקו חכמים בפירוש המקרא, אין לומר שיחלקו גם במציאות המדוברת או בדינים העולים ממנה. וכגון שבת סוף ס”ט ב’ שנחלקו רבה ור”נ מה מקור דין העלם שבת, ותו לא. לכל חידוש בעינן קרא, סברא או קבלה מקבילה, אחת ויחידה, רק מצוי שדברי תורה עניים במקומן, וזהו דמקשה בכל מקום “ואידך כו’ מנא להו?”

עיין חזו”א יו”ד ב’ סוף סקי”ד. וכן מצינו בספר משמרות כהונה, הדומה קצת לדרך החזו”א.

הוריות י’ א’: תנו רבנן, אשר נשיא יחטא, יכול גזרה, ת”ל אם הכהן המשיח יחטא. מה להלן לכשיחטא, אף כאן לכשיחטא. אמר מר, יכול גזרה גזרה. מהיכא תיתי? אמרי, אין, אשכחן. דכתיב, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, בשורה היא להם שנגעים באים עליהם, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, פרט לנגעי אונסין. לאו אמר רבי יהודה בשורה, הכא נמי, אימא גזרה היא, הלכך כתיב אם. ולרבי שמעון, נגעי אונסין מי לא מטמו? והא תניא, אדם כי יהיה מן הדבור ואילך והלא דין הוא טמא בזב וטמא בנגעים מה זב מן הדבור ואילך אף נגעים מן הדבור ואילך לא אם אמרת בזב שכן אין מטמא באונס תאמר בנגעים שמטמאין באונס תלמוד לומר אדם כי יהיה מן הדבור ואילך. רבא אמר פרט לנגעי רוחות כו’. ע”כ.

וז”ל מ”כ שם, דברי ר”י רש”א פרט לנגעי אונסין, נראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דכולהו דרשות משתמעי מקרא דונתתי נגע צרעת והכי כי פריך מברייתא דאדם כי יהיה וכו’ לא מוקי לה כר’ יהודה, עכ”ל (פתחתי ראשי תיבות).

ו”משמעות דורשין” שכיח יותר בחזו”א באגדה (אף שאינו בעל הגדה). ז”ל סנהדרין ק”ח א’ על הפסוק אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, אמר רבי יוחנן, בדורותיו ולא בדורות אחרים. וריש לקיש אמר, בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים (הובא אף ברש”י עה”ת), עכ”ל. וכתב בספר חדושים וביאורים בשם רבו החזון איש, א”ר יוחנן בדורותיו כו’ אחרים, שמעתי בשם מרן זללה”ה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דאמנם אילו היה בדורו של אברהם היה צדיק יותר, אבל מ”מ לא היה נחשב לכלום מחמת גדלותו של אברהם, עכ”ל. וכן יש להוכיח מערובין סוף י”ח ב’. ועיין גור אריה ברש”י שם.

וכן נהגו בדרכו תלמידי החזו”א בעצמם. ר”י ור”ל נחלקו בקדושין סוף ל”ג ב’ במקרא הזה, “והביטו אחרי משה עד באו האהלה” אם היה לגנאי או לשבח. וכתב חו”ב שם מדיליה, חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח כו’, יתכן וגמירי שהיו לגנאי ושהיו לשבח ופליגי לאיזה מהן רמז הכתוב, עכ”ל.

וכ”כ שם סנהדרין צ”ד א’: “ויחד יתרו, רב ושמואל. רב אמר, שהעביר חרב חדה על בשרו. ושמואל אמר, שנעשה חדודים חדודים כל בשרו”. וזה לשונו, נראה דלא פליגי ותרוייהו קושטא ורמיזי בקרא, עכ”ל. וזה דלא כרש”ר הירש שמות י”ח ט’.

(יש להעיר שבעניני הלכה לאו כללא הוא ויש בזה מחלוקת בכמה מקומות בין אביי לרבא. עיין מו”ק סוף ז’ ב’, וביום הראות בו, יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו. מכאן אמרו, חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעה ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל, דברי רבי יהודה. רבי אומר, אינו צריך. הרי הוא אומר וצוה הכהן ופנו את הבית, אם ממתינים לו לדבר הרשות, כל שכן לדבר מצוה. מאי בינייהו? אמר אביי, משמעות דורשין איכא בינייהו. ורבא אמר, דבר הרשות איכא בינייהו, ע”כ. באגדה תירוץ “משמעות דורשין” יותר מסתבר.)

עוד דוגמאות בחזו”א:

משנה ב”ק קי”ד א’: עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן, ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן. של גזלן אין מחשבה מטמאתן, ושל גנב מחשבה מטמאתן. רבי שמעון אומר, חילוף הדברים. של גזלן מחשבה מטמאתן, של גנב אין מחשבה מטמאתן, לפי שלא נתייאשו הבעלים.

שוב, רק אם בדעת בעל הבית להשתמש בהם בלי עיבוד נוסף, מכשירם לקבל טומאה מיד מדין כלי. אבל אין דעתו מועלת על מה שאינו ברשותו. אם בעל הבית אינו מתיאש, אין מחשבת גנב וגזלן כלום. המחלוקת בין חכמים לר”ש היא אם יש יאוש בגניבה או בגזילה. לת”ק מחשבת גזלן מהני לעשותם כלי, אבל לא של גנב. ולרבי שמעון היפוך הדברים. עורות גנב אינם מקבלין טומאה על ידו, משא”כ גזלן, “לפי שלא נתיאשו הבעלים”.

ותימה, איך יתכן מחלוקת קיצונית ובולטת במציאות הדבר? וז”ל החזו”א, הא דפליגי ר”ש ורבנן בגנב וגזלן נראה דלא פליגי במציאות הדבר בסברות הפוכות, אלא ענינו דכל יאוש פתיכי בו מעט תקוה ובכל תקוה פתיכי בו יאוש, ומדת היאוש אינו נמדד במדה ומסור הדבר לחכמים, ולרבנן אלימא להו בסיבת הגנבה שהוא מצד שאין לו מקום ידוע לתקותו, ולר”ש אלימא לי’ יאוש בסיבת בסיבת הגזילה שהוא מצד רפיון כחו, כו’, עכ”ל.

מידת היאוש הקימת בנפגעי גזילה וגנבה כמעט זהה. גזלה מייאשת, בלשון רש”י, “כיון דשקליה מיניה בהדיא ולא מצי קאי באפיה”, אף ד”ידע מאן שקליה מיניה”, ויכול לתבעו. מאידך נגנב, “דלא ידעי למאן יתבעו”, מיהו “סבר בחישנא ליה ומשכחינא ליה”. או כלך לדרך זו, נקודת המחלוקת היא איזה סוג יאוש סגי להוציאה מידו.

וכן בצרעת אדם ובתים: ויקרא י”ד ז’, והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים וטהרו ושלח את הצפר החיה על פני השדה. שם נ”א, ולקח את עץ הארז ואת האזב ואת שני התולעת ואת הצפר החיה וטבל אתם בדם הצפר השחוטה ובמים החיים והזה אל הבית שבע פעמים.

ותנן נגעים ר”פ י”ד, כיצד מטהרין את המצורע, כו’. טבל והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע. ויש אומרים, על מצחו. וכך היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ, עכ”ל.

וז”ל חזו”א נגעים י”א סקי”ד, בתוי”ט כ’ בשם הק”א דפליגי בקרא דעל וכ”כ הגר”א בתוס’ והא דפסל ת”ק על המצח משום דכשמגביה ידו היא למעלה וזה דוחק ועוד למה לאחר ידו דוקא, ואפשר דמתנ’ מנהגא קתני ולא דינא ובאמת כשר בכל הגוף כמו בהזאת חטאת אלא שנהגו בקביעות מקום ומשום שהוא לבוש בגדיו בשעת הזאה ואין מגולה מבשרו אלא פניו וידיו, וגם לפעמים נופל לעינו ולפיו, ונהגו לאחר ידו דתוך ידו חששו דלמא כו’ וי”א שחשש גם בגב היד דלמא יזה בתוך ידו ונהגו על מצחו, וכו’. וכן על השקוף שבבית אינו אלא מנהגא ומן הדין כשר אם הזה בכל מקום שהוא ואפי’ בפנים אלא שהנהיגו להזות במקום מיוחד, וכו’, עכ”ל. המחלוקת איננה בדין אלא במנהג.

וכן עושה החזו”א שלום בין הראשונים ז”ל. הרבה מופתים יש, ויפה מכולם יו”ד ק”נ סקי”ד, “כל כונת הראב”ד היתה לתקן את ספר היד שתהיינה שם כל הלכות של כל התורה מסודרות והרבה פעמים מפרש דברי הר”מ ומבארם וכו'”.

קושיא דף ט’ ב’:

ב”ק ט’ ב’: תנו רבנן, כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו. כיצד, שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו חייב לשלם, מה שאין כן באש. במאי עסקינן, אילימא בשור קשור ובור מכוסה, דכוותה גבי אש גחלת, מאי שנא הכא ומאי שנא הכא. אלא בשור מותר ובור מגולה, דכוותה גבי אש שלהבת, מה שאין כן באש דפטור, והא אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה, לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת, חייב, מאי טעמא, מעשיו קא גרמו לו. לעולם בשור קשור ובור מכוסה, ודכוותה גבי אש גחלת, ודקא אמרת מאי שנא הכא ומ”ש הכא, שור דרכיה לנתוקי, בור דרכיה לנתורי, גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא. ולרבי יוחנן דאמר אפילו מסר לו שלהבת נמי פטור, דכוותה הכא בשור מותר ובור מגולה, מ”ש הכא ומ”ש הכא. התם צבתא דחרש קא גרים, הכא לא צבתא דחרש קא גרים. ע”כ.

וכתבו תוספות שם ד”ה ולרבי יוחנן: תימה, מאי קשה ליה. הא שלהבת לרבי יוחנן כמו גחלת לר”ל ובשור קשור ובור מכוסה יכול להעמידו, ומשום דחרש עביד לנתוקי ולנתורי כמו שאמר לר”ל? וי”ל, דמשמע ליה דטעמא דרבי יוחנן דפטר משום שהקטן שומרו. ואין הקטן עושה היזק, אלא אדרבה, עושה שמירה. והשתא ניחא דלא תיקשי לרבי יוחנן דמוקי לה בשור מותר ובור מגולה, אמאי נקט שמסרו לחש”ו, והא בלא מסרו נמי חייב. דנקט מסרו לרבותא אע”פ שעשה שמירה קצת, ובהאי סברא פליג אריש לקיש. ע”כ.

היינו שקושית הגמרא לפי תוספות היתה דלר”י דמסירה לחש”ו מהני קצת, א”כ, יפטור בשור ובור כדרכם נמי, דומיא דשלהבת? ותירצו, דשור ובור מזיקים מאליהם, משא”כ אש צריך צוותא דחרש, וחייב שמירת פקח בר תשלומין.

נמצא שלרבי יוחנן מסירה לחש”ו אינו שווה למניחו והולך, רק עושים “שמירה” קצת. אולם לריש לקיש, המציאות הפוכה לגמרי: אין צריך לומר שאין חש”ו חשובים שומרים כלל, אלא אף מועדים להוסיף ולגרום היזק בידים. וכ”כ תוד”ה שור להדיא, “ונראה לפרש דדרכו לנתוקי, ע”י חרש קאמר, דגרע משום דמסר לחרש”. ותימה, מי ציית החרש לרבי יוחנן שישמור, או מי הודיעו לשוטה שיזיק, כדברי ריש לקיש? למה לא ישבו החש”ו בטל?

כתב החזו”א סימן י”ב סק”ה בדעת תוספות שר”י פוטר שאינו “ברי הזיקא”, ור”ל מחייב כי תחילתו בפשיעה, ומפרש הרמב”ם שאין החש”ו מנתקים קשרי השור ממש, ומקשה על עצמו, ונשאר בצ”ע. אולי גם כאן בא ז”ל למעט מחלוקת ר”י ור”ל, אבל לא ירדתי לסוף דעתו. מהיכי תיתי לפטור בפשיעה שאינה “רוח מצויה” מדין גרמא?

(כל זה נכתב מקופיא. העירני הרב אליהו סולוביצ’יק שליט”א לכמה דברים.)