איתא בגמרא ע”ז שלהי ה’ א’ – ריש ה’ ב’:
תנו רבנן, מי יתן והיה לבבם זה להם, אמר להן משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה להם לומר תן אתה, כפויי טובה דכתיב ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, בני כפויי טובה דכתיב האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל.
רש”י שם:
ד”ה בלחם הקלוקל, “קל הוא המן ומפני שהיה נבלע בכל אבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלוקל ורגנו על כך והיא היתה להם טובה גדולה שלא היו צריכין לטרוח ולצאת שלש פרסאות לפנות, דתניא כשהן נפנין אין נפנין לא לצידיהן ולא לפניהן אלא לאחריהן ומחנה ישראל ג’ פרסאות היה.”
ד”ה אשר נתתה עמדי, “לשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר.”
ע”כ.
קמתי ללחום מלחמת השם במחרפיו:
אלו המרבים בבכיה של חנם צבועה אודות “גלות בין יהודים” ושמדות הם כפויי טובה! כאילו מידו יתברך כ”ז נסיון בלבד (בדומה לאומרים כך בלבם בענין עבודה נקיה בהיתר ואשה כשרה). אבל הכל להיפך: עצם שלטון ישראל מחסדי המקום ב”ה. שהלא מחנה היראים עם המסורתים הם הרוב, ואילו באנו בשם התורה באמת, לא בעדתיות, הערמה, וקידוש חטאי אבותינו ומנהגיהם, מיד היינו הרוב, א”כ כל הדמוקרטיה ושלטון חקות הגוים הכל מידינו יבקש. הרעות יצאו לא מפי עליון, ויש להתאונן רק על חטאינו. כמה נח “לכפור” ולכנות את המודים בטובתו של מקום “כופרים”… אכמ”ל מצער.
(אגב, גם האינטרנט אינו נסיון בלבד, כמובן למכיר.)