קטן שקשה עליו לנהוג בדרך ארץ בכל פעם – י”א שיכול לעשות תנאי בבוקר

מיד בבוקר לאחר שירת “מודה אני” ושאר פסוקים יאמר כך:

הריני מגלה דעתי שמעתה ועד מחר בכל פעם שאשאל איזה דבר (כאז”ל “בן שנה דומה למלך”) תהיה כוונתי ונגינתי רק בהכנעה וענוה כאומר “נא”, “בבקשה”, “איך בעטן” בפה וברמיזא, עם ועם ככתבו וכלשונו, “ויצרו הוא שתקפו”.

ובכל פעם שמפרנסים אותי, אף המחויב בדבר ושלוחיו, וכן שאר טובת הנאה מכל איש ואשה, בין אם מודיעים לאמי ובין אם לאו, הריני מגלה דעתי שאיני כפוי טובה, כאילו כבר אמרנום לפניך והודינו לך עליהם.

ובכל פעם שאני משבר, מזלף, קורע, גוזל, מזיק בראיה, תקע באזנו, וכו’ (גם כשמחצתי ו”ארפא” ודמיתי כאריא ארבא), אני מכוין מראש כלוחש ולא השמיע לאזנו “סליחה”, “אנטשולדיג”. כאז”ל, “ודילוגו עלי אהבה”.

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי וגו’.

[עצה זו אינה מועלת כשדורשים דרך ארץ בפרטות.]