קריאה להפרדת כלכלה ממדינה

אני אוחז בגיליון אקראי של העיתון הכלכלי “גלובס”, המהדורה המודפסת 21-22 במרץ 2016. גיליון שאינו יוצא דופן מקודמיו ומאלה שיודפסו אחריו. גיליון שאינו שונה בהרבה בתוכנו מעיתונים ומוספים כלכליים אחרים כמו “דה מרקר” ו”כלכליסט”. סתם יום של חול בעיתון כלכלי בישראל.

הכותרות בעיתון אינם סתם סיפורים – הן סוקרות אירועים ותהליכים בכלכלה האמיתית. מאחורי כל ידיעה יש אנשים, אינטרסים, מנגנונים, שכר ותקציבים. כל כותרת בעמודי העיתון מייצגת עשייה כלכלית. רוב הכתבות מספרות על אירועים כלכליים שמקורם בממסד הפוליטי, תוצר של בחישת המדינה בכלכלה: רגולציה מיותרת, חברות ורשויות ממשלתיות מיותרות, ביזה חוקית של כספי משלם המיסים.

כשלושה רבעים של הכתבות והידיעות, בהערכה גסה, עוסק באירועים שנובעים מהמבנה המעוות של הכלכלה והחברה בישראל (להשקפתנו). סיפורים עיתונאיים שנובעים מעצם קיומו של משטר כלכלי המבוסס על בחישת המדינה ומעורבותה בעסקאות שהיו צריכות להתבצע בין שני צדדים של אנשים חופשיים ובהסכמה ביניהם ללא מעורבות השלטונות. אירועים “עסקיים” שהפכו ל”חדשות כלכליות” בגלל רמיסת חופש הפרט, הגבלת הזכות לקניין והצרת החופש הכלכלי. כמעט כל כותרת ראויה לכתבת תגובה ב”קו ישר”.

הכותרת הראשית באותו גיליון גלובס: “חשש בשוק ההון: חברות היי-טק ‘יברחו’ אם יורחב החוק להגבלת שכר הבכירים לשאר המגזרים“. ה”סיפור” העיתונאי נובע כולו מההחלטה של “המדינה” להתערב בהחלטות הדירקטוריונים של חברות ציבוריות (בשלב זה “רק” במוסדות פיננסים…) כיצד יתחלקו רווחי החברה בין דיבידנדים לבעלי המניות לבין משכורות העובדים הבכירים. שהרי, אם מגבילים את שכר המנהלים – יגדלו מן הסתם רווחי החברה ויחולקו כדיבידנדים לבעלי המניות. למה צריכה המדינה בכלל להתערב בקביעה כמה א’ מוכן לשלם מכיסו ל-ב’ עבור שירותיו?

הכותרת הראשית היא דוגמה לנושא שכלל לא היה מופיע כ”חדשות” במדינת חופש. שני עמודים מלאים מוקדשים לעיוותים שהחקיקה יוצרת ולעלויות המידיות הכבדות של החוק החדש.

בעמוד הבא מופיעה כותרת: “בנק ישראל: הביקוש לחשמל צפוי לרדת, אך הצורך בתחנות כוח לשם גיבוי יגבר“. בנק מרכזי הוא מוסד מיותר לדעתנו. מקור הידיעה הוא במחלקת המחקר המיותרת של הבנק המרכזי המיותר. “מחקרים מעניינים” מסוג זה צריכים להתבצע באקדמיה, במוסדות פיננסים ואחרים ולא על חשבון משלם המיסים. אבל כנראה שצריך למצוא תעסוקה למחלקת המחקר של הבנק הממשלתי. בגוף הכתבה מודה לראשונה גוף ממשלתי שהשקעות הענק באנרגיה סולארית מחייבות השקעות ענק בתחנות כוח קונבנציונאליות כי אי אפשר לסמוך על תנודתיות הפקת חשמל מרוח ושמש. שוב, סבסוד ממשלתי כבד ואכיפת תשלומי יתר על צרכני החשמל (כמיליארד שקלים בשנה) יצרו “נושא כלכלי” שראוי לכתבה שמקורה בגוף ממשלתי.

באותו עמוד מופיעה ידיעה קטנה על פסילת המינוי ליו”ר רשות החשמל. עוד רשות ממשלתית מיותרת שקיומה נובע מההלאמה ההיסטורית של ייצור החשמל במדינה. כסף כבד נגזל מכיסנו בתהליכי מינוי כאלה. ניתן ללמוד על עלויות מנגנון המינויים הממשלתי מרשימת המעורבים בבישול: עורכי דין ויועצים משפטיים, נציבות שירות המדינה, הוועדה לבדיקת מינויים ממשלתיים.

הכותרת הבאה שייכת ל”פרויקט לאומי” שהיה כבר בכותרות עשרות פעמים במאה השנים האחרונות: “תעלת הימים” המפורסמת שתזרים מים מהים התיכון לים המלח. חברות החשמל ו”מקורות” הממשלתיות כבר הודיעו, ליתר ביטחון, שהפרויקט הדמיוני לא יקום אם הן לא יהיו מעורבות בו… הניסיון מלמד שפרויקטים מגלומניים כאלה במדינות “חברתיות” מזרימים בעיקר את כספי משלם המיסים לכיסי “היזם” ולטרמפיסטים. אירועים כאלה היו הופכים לנדירים מאד במדינת חופש.

“הממשלה תאשר בשבוע הבא הקצאה של 265 מיליון שקל לסיוע למגזר העסקי“ – זו הכותרת הבאה – “לעודד השקעות”. גם לי יש “עסק קטן”; מישהו יודע אולי איך אוכל לקבל משהו? ביררתי בין מכרים וחברים בעלי עסקים קטנים… לאף אחד אין מושג ירוק איך אפשר “להתעודד” מהסכום הזה. אומרים שהכסף כבר חולק מראש. בכתבה תוכלו למצוא את רשימת הגופים הרגילה שזוכה בכספי ה”עידוד”: המדען הראשי, מינהל סחר החוץ, מרכז ההשקעות. לא סתם בחר הכתב בשרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, להתראיין לכתבה. במדינת חופש הממשלה לא מחלקת את הכסף שלי ושלכם לאנשי עסקים ולרשימת המוסדות המיותרים שנמנו. במדינת חופש לא הייתה מופיעה ידיעה כזאת בעיתון. לא היו “חדשות כאלה”.

טרם הגעתי לעמוד האמצעי בגיליון של “גלובס” והנה כתבה פרושה על שני עמודים אודות “הקרב בין מועצת הדבש לבין מגדלי הדבורים“. אילו לא הייתה קיימת מועצת הדבש המיותרת, ולא היו רישיונות הממשלתיים לגידול דבורים וגם לא הרגולציה בענף – לא היה נולד נושא לכתבה של שני עמודים. מי שרוצה לגדל דבורים ולייצר דבש – שיגדל; מי שרוצה להיות נגר שיפתח נגריה – המדינה לא צריכה להגביל ולהכתיב את מקורות הפרנסה של אזרחיה וכך לפגוע בחופש הפרט.

מדור הרכב של העיתון מביא כתבה על חוק רישוי שירותי רכב שעומד להתקבל בכנסת. מאות סעיפי חוק ותקנות “יסדירו” מחדש את ענף יבוא הרכב, החלפים והמוסכים. מטרת החוק הוא “צמצום הביורוקרטיה” ו”הגברת התחרות”. אנחנו מנחשים שהחוק רק יחליף ביורוקרטיה ישנה בחדשה, ואולי בעצם רק יוסיף את החדשה על גבי הישנה. למה המדינה בכלל מעורבת ביבוא מכוניות וחלפים? גם חדשות אלו מקורן בעשייה ממשלתית מיותרת.

לקראת סוף הגיליון ניכרים בי סימני עייפות. “ועדת הכלכלה של הכנסת צריכה להכריע: מה ההבדל בין אקטואליה לחדשות

התעייפתי סופית. בגיליון זה של גלובס יש ידיעות נוספות מסוג זה, כגון “הרפורמה לריסון הרפואה הפרטית” ועוד.

העיתונות הכלכלית היא מראה שמשקפת מציאות עגומה. מציאות שרק מיעוט זעיר בכל שכבות הציבור מבין את נזקה הרב. נזק שמתנקז כולו אל מנגנון המחירים במשק. הציבור רובו ככולו מבחין רק בתוצאה הסופית: יוקר החיים ועל כך הוא מוחה ו”מקטר” בכל הזדמנות.

קשה מאד להבחין בחוט המקשר שבין פגיעה בחופש הפרט וזכות הקניין למען אינטרסים פוליטיים, “לאומיים” ו”חברתיים” לבין מחירי הדירות והמילקי.

מוטי היינריך

מאתר קו ישר, כאן.