חתם סופר חולין ז’ א’:
ופה מצאתי מקום להרחיב הדבור מה שאלצני הנה השל”ה וכל גדולי ישראל צווחי’ כי כרוכי’ על החילוקים הנוהגים בבעלי ישיבה ואומרים שהם מבלי עולם. והנה דבר זה נתפשט בתפוצות ישראל מאוד מאוד וכל רואיו ומביניו יכירו כי לכאורה שוא והבל הוא. וחלילה לנו לחשוב כן על צדיקים וטובים קדמונינו שהנחילו לנו ירחי שוא ומשאות מדיחים איך לא סקלום אנשי דורם אז כשהתחיל לקלקל. ואם תאמר הי’ מה שהי’. אתה נותן מקום למינים לרדות דלמא גם תפילין וכיוצא בו התחיל בדור מן הדורות ולפנים לא הי’. חלילה לחשוב. אבל אומר אני החילוקים דרכם בקודש וממעיין הקודש יצאו אלא שנתקלקל באורך הזמן. וטרם כל נחקור על שם זה חילוק מה שמו מה תאמר אבל הוה יודע דעיקר שמוש התלמידים אצל רבם הוא לדמות מילתא למילתא. וז”ל הרא”ש הובא בב”י בבד”ה בי”ד סי’ רמ”ב וי”ל דעכשיו נמי אין כל מעשה בא בגמ’ אלא שמדמה מילתא למילתא ואיכא למיחש שמדמה מה דלא דמי עכ”ל שם. ועל זה נהגו כשאדם מחדש דבר אומרים בלשון אשכנז גלייך או אום גלייך פי’ דומה או אינו דומה שהדמיון עולה יפה או אינו עולה יפה. והיות הסברות עמוקות ודקות בחוט השערה לחלק בין זה לזה ועי”ז יתרצו כמה קושי’ שיודע לחלק ביניהם מה שהי’ בעיני התלמידים דומין זה לזה יבוא רבו וחקרו שאין זה דומה ומורה להתלמידים הסדק שבין זה לזה וזה הוא חילוק שהי’ רב מראה לתלמידים החילוק וההפרש בין הסברות שהי’ נראה להם במושכל הראשון שהם דומים זה לזה ומזה ילמדו דרך האמת בהוראה. ואמנם בעו”ה נתקלקלו הדורות ואדרבא החליפו הנ”ל בפלפולים חריפים ומשוננים ואינם משגיחים אם דומה או לא רק שיהי’ חריף וחדוד או לשיטתו אעפ”י שאם יעיין שפיר אין זה שיטתו שהחילוק רב ביניהם. עד שבעלי החריפים האלו הם המורים בחריפותם. והי לך לשון הריב”ש סי’ רע”א אבל אין צריך לידע כל הוית התוספת וגליוניהם ולמירמי דוקלי ולזקוף להו. וכמה חכמים ראינו בעינינו מפולפלים וחריפים בהוית דמעיילי פילא בקופא דמחטא ועל כל קוץ וקוץ אומרים תילי תילים קושיות ותירוצים ולפום חורפא לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא ואומרים על אסור מותר ועל מותר אסור עכ”ל הריב”ש שם.
והנה אחז”ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי בדברי תורה והענין כשור לרדיא המשדד עמקים וכרוב ותני ומעיין ודולה מים מבארות עמקים והוא החריפות. ואחר שברר שמועותיו וטחן וברר לסולת סולת נקי’ יהי’ כחמור למשא לישא אלומותיו כחמור נושא ספרים. ואם זה השור יחרוש וישדד במישור. אח”כ בעליו יבצור ויזמור. וישאהו על גביו כחמור. אך מאוד צריך להזהר שבין החרישה והאסיפה יברור ויזרה ברחת ומזרה אבל לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. ה’ יודע כי כעין האמור למעלה הבנתי מקיצורי דברים ורמיזותן של רבותי הקדושים זצ”ל אלא הם שמו מחסום לפיהם ולא גילו אלא ברמז לצנועי תלמידהם. ואני עני וכואב מקום הניחו לי להתגדר בו וה’ הטוב יכפר בעדי.
ודוק היטב!