מתוך מאמר על דרשות חז”ל לרבנו אברהם בן הרמב”ם:
דע, כי אתה חייב לדעת, כי מי שירצה להעמיד דעת ידועה, ולישא פני אומרה, ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לענין אותו דעת אם אמת איתה אם לא, שזה מן הדעות הרעות, והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל, ואינו ראוי מדרך השכל מפני שהוא מתחייב גרעון וחסרון בהתבוננות מה שצריך להאמין בו, ומדרך התורה מפני שנוטה מדרך האמת ונוטה מעל קו הישר, אמר השי”ת לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט וגו’, ואמר לא תכירו פנים במשפט וגו’, ואין הפרש בין קבלת אותו דעת להעמידה בלא ראיה, או בין שנאמין לאומרה ונשא לו פנים ונטען לו, כי האמת אתו בלי ספק, מפני שהוא אדם גדול, הימן וכלכל ודרדע, שכל זה אינו ראיה אבל אסור, ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם, לשלימות תכונתם בפירוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריהם בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה, [ולהאמין] אותן כאשר נאמין אותן בפירוש התורה שתכלית חכמתה בידם, ולהם נמסרה להורותה לבני אדם, כענין שנאמר על פי התורה אשר יורוך וגו’.
אתה רואה החכמים במה שלא נתברר להם מדרך סברתם ומשאם ומתנם אומרים: האלהים! אלו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה, כלומר לא הייתי מאמין בזה ואע”פ שהוא נביא, כיון שאין בידו יכולת להודיע הענין בכוונה מדרך הסברא והמשא והמתן והדרכים שבהם ניתן התלמוד להדרש, ודי בזה ראיה ומופת, ולא נענעין להם עוד, כיון שאנחנו מוצאים להם אומרים שלא נתאמת ולא נתקיימו בגמרא דברי הרפואות, וכענין אבן תקומה שאמרו שמונע להפיל הנפלים, סגולה שלא נתאמתה, וכיוצא בהם עניינים רבים שדברו פרק שמונה שרצים במס’ שבת וכו’, ובמקומותיהם אתרץ דברים שבחנו אותם הבוחנים ונשמעו ביניהם וסמכו הם עליהם, ולא יודה על אמתת עיון רופא אמתי ולא שכלי. (וכך מובא באוצר הגאונים ודשאלתון למכתב לכון הנהו אסותא דמי שאחזו קורדיאקוס מן רב ושמואל עד פסקא דמתני’ [גטין סז:) האיך קרייתו, תשובה צריכין אנן למימר לכון דרבנן לאו אסותא אינון, ומלין דעלמא דחזונין בזמניהן וכחד חד קצירא אמרונין ולא דברי מצוה אינון [הכוונה: רבותינו אינם רופאים ואמרו אך ממה שראו מהנסיון בחולים שבזמנם, ובכן אין בזה משום מצוה לשמוע דברי חכמים, שלא אמרו רק משיקול הדעת על יסוד מה שנראה להם בזמנם], הלכך לא תסמכון על אלין אסותא, וליכא דעבד מינהון מדעם אלא בתר דמבדיק וידע בודאי מחמת רופאים בקיאים דההיא מילתא לא מעיקה לה וליכי דליתי נפשיה לידי סכנה, והכין אגמרו ותנא ואמרו לנו אבות וסבי דילנא דלא למעביד מן אילין אסותא אלא מאי דאיתיה כגון קיבלה) ודע כי מה שאמרו חז”ל אי כפית אכול אי צחית שתה אי בשל קדרך שדי אינו בכלל הדברים שאמרנו, כי זה המאמר הוא עיקר הבריאות כאשר אמתוהו הבחינה ורפואות הרופא, ר”ל שלא יאכל אדם עד שירעב, ושלא ישתה עד שיצמא, וכשיצמא שלא יאחר לשתות, וכשיתעכל המזון שבמעיו שישליכנו ולא יאחרנו, שאם צריך לנקביו שלא ישהה אותם.
והתבונן מה שהורונו באותה ברייתא שרבי אמר נראים דבריהם ומה יקר עניינה, שלמדו, כי רבי לא הביט בדעת אלו אלא מדרך הראיות בלי להשים על לב [לא לחכמי ישראל] ולא לחכמי אומות העולם, והכריע דעת חכמי אומות העולם מפני ראיה זו שחשב כי היא ראיה מתקבלת, שביום מעינות צוננים ובלילה מעינות רותחים, והתבונן חכמת זה הסוד כי רבי לא פסק כדעת חכמי אומות העולם, אלא שהכריע דעתם מדעת שיקול הדעת בראיה שזכרנו, זהו שאמר נראים דבריהם הוא מלה מורה על הכרעה, ואלו נתברר לו בודאי ובראיה שגלגל חוזר ומזלות קבועים היה פוסק הלכה כמותם, כאשר עשו זולתו מן החכמים ז”ל בדעות אחרות, ואמר נצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל.
ע”כ.
מכל שכן שלא להאמין ברופאים עצמן כשאומרים “קבלו דעתנו” בלא ראיות מספיקות! (וכן דברי הר”מ הלכות קדוש החודש ספי”ז.)
ועיין אגר”מ (חו”מ ב’ ריש סימן ע”ד) שמצוי שרופא צעיר מגלה מה שלא ידעו רופאים ותיקים ומנוסים (וגם בתוה”ק יתכן כן, אלא שאינו מצוי).
ועיין היטב במאמר המכונן שהבאנו כאן בעבר בדעת היעב”ץ.