ראה בקובץ הנ”ל מקורות לדברים הבאים:
“אם אין מלח יכולים לטבול את פרוסת המוציא בסוכר, כי מלח ממתיק וסוכר ממתיק. (“אלף כתב” בשם ה”מכתב סופר” בשם החת”ס).”
או שיש כאן תימה במה שקיבלו שמועה רחוקה כל כך או שיש תימה בכך שהשמועה אמת.
וגדולה מזו, שהיו שהתירו למלוח בשר בסוכר או לא הטריפו את הכלים, ראה באורך בקובץ המצורף.
אילו היה בזה לחץ ציבורי “למצוא” היתר, היה אפשר לדמות הדבר לשאר הקלונות שלנו, דוגמת שטר שבת, חדש בחו”ל, עירובין ברשות הרבים דאורייתא, פאה נכרית וכו’. אך מה נעשה בהיתר זה שהורתו בלא דחק עניות, והמשכו בהצדקת הוראת רבנים קודמים ב”קלריקליזם” יהודי?!