שו”ע או”ח סי’ ר’ א’:
שלשה שאכלו כאחד, אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ברכת זימון. ואפילו לא רצה להפסיק, מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם. אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד, והלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך, ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם, לא עשה כלום; ואם לא רצו להפסיק, אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק, עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם, שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון.
אמת, לא צריך את הסכמת האחד. אבל מצוה להתפשר ולהמתין לו שיבלע מה שבפיו וישתה מעט משום ימלא פי תהלתך כדי שלא יפסיד האחד מצות זימון!
וכן השנים, א”א לכופן להפסיק סעודתם לאלתר, אבל מצוה להתפשר ולענות לו אם האחד רוצה ללכת משם.
“אילמלי היית עמנו ואפי’ היית עמנו ולא נמנית עמנו יפה אתה אומר. עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו יאמרו זונות מפרכסות זו את זו תלמידי חכמים לא כל שכן?!“
אם לא ראיתי לא האמנתי…