Year: 2017

The Seen Deaths and the Unseen Deaths

The more years that the trials go on and the larger the number of people in the sample taking the drug, the more reliable the end results as to both safety and effectiveness— and the more sick people will be left to suffer and perhaps die while these processes go on. A new drug may be tested for effectiveness against a placebo or against the effectiveness of some other drug. The latter may be a better process in terms of the validity of the end results but one such trial involving more than 30,000 people added another eight years to the testing process. A lot of people can die in eight years— and yet absolute certainty is still not achievable by human beings, no matter how much testing goes on. Moreover, these deaths during the trial period are not necessarily recouped in lives saved later over the lifetime of the particular drug or treatment, which may be superseded by new drugs or treatments for the same diseases in few or many years, as the case may turn out to be.
The incentives and constraints facing government officials in charge of testing pharmaceutical drugs are asymmetrical. Ideally, these officials could weigh the costs and the benefits equally— for example, stopping the testing process at the point where the estimated number of lives lost while waiting longer for more drug tests to be completed would exceed the estimated number of lives saved by getting more data on the drug’s safety. But neither the public, the media, nor the political leaders to whom health officials are ultimately responsible are likely to use that standard.
If a thousand children die from a new drug allowed into the market with less testing and ten thousand would die while more testing was going on, the public outcry over the deaths of those thousand children would bring the wrath of the whole political system down on the heads of those officials who permitted the drug to be approved with “inadequate” testing. But then if a hundred times as many people die while prolonged testing goes on, there will be few, if any stories about those people in the media.
For one thing, the thousand deaths attributable to the drug approved by the FDA are far more likely to be provable deaths to identifiable individuals, whose stories can make headlines. That is not true, however, of the deaths of ten thousand unidentifiable individuals whose inability to get a life-saving drug shows up only in death-rate statistics comparing what happens where the drug is available and what happens where it is not available. But statistics are never as dramatic as television interviews with distraught widows or bereaved mothers of those have who died from the side effects of a drug.
— Thomas Sowell, Applied Economics p. 91

דברי הכוזרי על הערמה בערוב ובכלל

ספר הכוזרי מאמר שלישי אות נ’ – נ”א:
… אולם אם ידון אדם על כל אלה לפי טעמו וסברתו הוא יהפכו כל הדינים הללו אצלו אשר על כן טוב אשר לא תלך אחרי טעמך והקשך ההגיוני בסעיפי המצוות לבל ישקיעוך בספקות המובילים אל המינות בה לא תוכל להסכים עם רעך בדבר מן הדברים האלה כי לכל אחד מבני אדם טעם משלו וסברה משלו שים לבך אפוא אל שרשי המקבל והכתוב ואז תוכל לסמך על ההקשים ההגיוניים הנעשים אך הם לפי המקבל אצלנו למען השיב את הענפים אל שרשיהם ומה שיביאוך אליו כל אלה האמן בו אף אם תרחיקהו סברתך ודעתך
ככה הסברה והדעה מרחיקות את העדר הריק ואלו ההקשים השכליים דוחים את מציאותו וכן מרחיקה הסברה את אפשרות התחלקות הגוף לאין סוף ואלו ההקש השכלי מחיבה כמו כן מרחיקה הסברה את כדוריות הארץ ואת היות גדל הארץ אחד ממאה ששים ושש בגדל החמה וכן יש הרבה דברים שהתבונה הוכיחה אותם במופתי ההגיון והסברה מרחיקה אותם
כי כל אשר התירו חכמינו לא הלכו בזה אחר טעמו של יחיד ולא לפי מה שנראה להם בעיון מרפרף כי אם לפי מסקנות החכמה שהגיעה אליהם בירשה ובקבלה וכן כל מה שאסרו החכמים ומי שלא השיג חכמתם והבין דבריהם לפי טעמו יהיו דבריהם מוזרים בעיניו כהיות דברי חכמי הטבע וחכמי הגלגלים מוזרים בעיני ההמון
אולם החכמים עצמם שעה שהם קבעים גבולות כל דין ומורים התר ואסור לפי הדין בלבד הם מצינים לך גם מה שאינו נאה בתוך הגבולות ההם כך הם מגנים אכילת בשר כס כס והוצאת ממון מידי בעליו בתחבולת הדינים והליכה מחוץ לתחום בשבת בתחבולת הערוב ונשיאת אשה על פי תחבולה הממציאה התר לנשואין והתרת השבועות והנדרים במיני הערמות שיתכנו לפי העיון ההלכי שאין עמו השתדלות דתית אולם האמת היא כי יש צרך בשני הדברים גם יחד כי אם תסתפק בעיון ההלכי לבד תמצא בתוך גבולותיו כל מיני אפשריות לעקף את האסורים ואם תעזב את גבולות ההלכה שהם סיג התורה ותסמך על ההשתדלות הדתית לבדה תהיה זאת סבה למינות ויאבד הכל.
… אולם עלי לשאלך עוד בדבר הערוב אשר בו הקלה במצות השבת איככה מתירים את אסר האלוה יתברך על ידי תחבולה נקלה ופחותה כזאת.
אמר החבר: חס ושלום כי יסכימו המון החסידים והחכמים על התרת קשר מקשרי תורת האלוה יתברך הלא הם הם אשר חזקו את הקשרים האלה באמרם ועשו סיג לתורה ואסור זה של הוצאה והכנסה מרשות היחיד לרשות הרבים ומרשות הרבים לרשות היחיד הוא אחד הסיגים שעשו הם כי התורה לא אסרה אסור זה אולם אחרי עשותם את הסיג הזה עשו בו דרך להקלה ראשית למען לא יחשב האסור שאסרו הם מתוך השתדלותם לחזק את המצוה כעומד במדרגה אחת עם אסור התורה ושנית למען הקל מעט על העם בהלוך ובטלטול אך כדי שיגיעו בני אדם לקלה זו ברשות הטילו עליהם את מעשה הערוב לשם הבחנה בין המעשה המתר לגמרי לבין הסיג ולבין עצם האסור.

The Eruv: Is It True for Everyone?

I never heard this type of talk before:

Some of the objections and justifications for eruvs

It claims a public area as a private area: supporters say it’s purely symbolic and does not make the area any less public.

It takes over a public space for a religious purpose: this argument is particularly strong in the USA – eruv supporters reject this argument saying it fails because the public space is only changed for Orthodox Jews; it remains unchanged for non-believers.

It breaches human rights by giving a religious Jewish role to the walls and fences of non-Jews: supporters say that the symbolic role that the boundary has for a Jew does not exist for non-Jews, therefore their rights are not affected. The non-Jew retains the right to demolish the wall, or do anything else they want to it.

It breaches the human rights of non-Jews because they are forced to pass through symbolic Jewish structures when they go in and out of the eruv: supporters say that the symbolic role that the boundary has for a Jew does not exist for non-Jews, therefore their rights are not affected.

Excerpted from BBC.co.uk on Judaism.

Some of the other objections and counters are interesting, too. I am not ashamed to admit I do not always know who’s “right” or how to respond; it’s too deep.

“Is” Does Not Lead To “Ought”

Roosevelt in his speech on the Pearl Harbor attack: “The facts of yesterday speak for themselves.”

Wrong! Facts are mute. (Not to mention the specifics on that one, and facts are not assimilated the same way.)

There are no “brute facts” and there is no neutrality whatsoever. That’s the big difference between religion and science.

Here is the ending of another tour de force by Yeshayahu Leibowitz:

ספק גדול הוא אם מותר לייחס לתורה – אף לחלקים הסיפוריים שבה – משמעות אינפורמטיבית בדומה למה שמסופר בספרי היסטוריה או בספרי-לימוד מדעיים. מהי ההבדלה “בין קודש לחול” ? מבחינה דתית-אמונית אין  להבין את התורה ואת כל כתבי-הקודש אלא כהצגת האדם מול תביעה שהיא למעלה מן המידע האנושי – התביעה לדעת את ה’ ולעבוד אותו, תביעה המובעת בצורות שונות של לשון בני-אדם : מצוות, חזון, שירה, תפילה, הגות, סיפור. הפסוק הראשון בתורה אינו מספק לי אינפורמציה על “מה שהיה”, כי אין אני מסוגל לשאוב ממנו תוכן עובדתי שעשוי להיקלט בתודעתי : אם  אנסה לשוות למלה הראשונה שבתורה מובן – זאת אומרת תוכן המובן לי -, על כרחי אסתבך בבעיה המטאפיסית בת אלפי השנים בדבר ראשית הזמן, בעיה הגוררת אנטינומיות ופאראלוגיזמים. אף המלה השניה בתורה איננה ניתנת להיתרגם למונח שיבטא מעשה או מאורע או תהליך שאני מסוגל להיות מודע לו, מן הפסוק הראשון אינני שואב מידע על משהו שהתרחש, אלא שומע עיקר גדול באמונה :שהעולם איננו אלוהים – שלילת האתיאיזם והפאנתיאיזם. כיוצא בו, אני קורא “וירד ה’ על הר סיני” – חמש מלים  בעברית פשוטה, ויחד עם זה אני דורש אפילו מילד בן שבע, הלומד חומש, שיבין שהש”י אינו מתגורר בגבהים וירד מהם ; נמצא, שאף כאן אין מובנה של “לשון בני-אדם”, שהתורה מדברת בה, חופף את משמעות הענין המדובר. מבחינה עקרונית יש לומר : אילו היו כתבי-הקודש מקורות להספקת מידע לאדם – במה היו “כתבי-קודש” ? כל אינפורמציה המספקת את צרכי ידיעת האדם – חולין היא. אינפורמציה אני משיג ממחקר היסטורי או פילולוגי או פיסיקאלי או כימי או ביולוגי וכד’ ; ואינפורמציה אני מוסר לתלמידי באחדים ממקצועות אלה. הרעיון ש”שכינה ירדה על הר סיני” (בכל מובן מן המובנים שאפשר לייחס לאמור במלים אלה) כדי להתחרות בפרופסור היושב בקתדרה ומלמד היסטוריה או פיסיקה וכו’ – הוא ספק איוולת, ספק חירוף וגידוף.

בימי-הביניים נמצא נימה של מגמה לנתק את הדת מן המדע באבן-עזרא, המציג (בהקדמתו לפירושו על התורה) את הפרשנות המכניסה דברי-מדע  למובנם של דברי הכתוב כשיטה המטילה על המקרא עומס שאינו במקומו. אולם מפליאה העובדה שהרבה יותר מרמז בענין זה נמצא דוקא ברמב”ם, וכאן הדברים נוקבים ויורדים עד אושיות האמונה, משום שהם אינם מתייחסים למידע המדעי בלבד אלא אף למידע המטאפיסי. עיקרו של מו”נ הוא, לכאורה, חשיפת המידע המטאפיסי הגלום בכתבי-הקודש ; אולם בהגיע הרמב”ם לס’ איוב (מו”נ ח”ג, פכ”ב – כ”ג) נראית הגישה כמשתנית מיסודה. הרמב”ם עומד על העובדה שהתשובה המושמת בפי ה’ על טענות איוב בדבר ההשגחה האלוהית “אינה חורגת מתיאורי עניינים טבעיים, אם תיאור יסודות או פעולות הגלגלים או טבעי מיני בע”ח, לא דבר אחר” – בלי הסברה או הנמקה של “העניינים הטבעיים” הללו ; ותשובה זו מספקת את איוב, משום שבהתגלות האלוהית הזאת נתברר לו “שאין ענין השגחתו ענין השגחתנו ולא ענין הנהגתו לברואיו ענין התנהגותנו למה שאנו מנהיגים… ולא ידיעתו כידיעתנו או כוונתו והשגחתו והנהגתו ככוונתנו והשגחתנו והנהגתנו” ; וכשמגיע האדם לידיעת האמת הזאת, שהיא-היא האמונה, אין הוא מוסיף לדרוש מאת ה’ מידע בבעיות מטאפיסיות: “האם הוא (הש”י) יודע או לא יודע, או משגיח או מזניח” – במקום דרישת מידע על ה’ באה “האהבה”. בסיומו  של משנה-תורה, הרמב”ם מבטל גם את חשיבות המידע על אירועי הגאולה המשיחית : “לא ישימם (= את סיפורי הגאולה) עיקר, שאינם מביאים לא לידי יראה ולא לידי אהבה”. הדת שעניינה הוא “יראה” ו”אהבה” רואה את המידע המדעי – הן בטבע והן בהיסטוריה – כאינדיפרנטי.