Year: 2018

הר”י סירוטה – היעד הוא הדרך

ממנו תוצאות חיים

אינני יודע אם יצא לכם פעם לשבת על חבית חומר נפץ, אבל אין ספק כי מדובר בחוויה טראומטית ביותר. אם לנסות לפשט את הדבר, דמיינו אדם המנפח בלון יותר מדי. הוא נושף פנימה עוד ועוד והגומי הדק מתמתח עד קצה גבול היכולת. בשלב העדין הזה הנושף עוצם את עיניו וכל ישותו מתכוננת לפיצוץ האדיר שעלול להתרחש בכל רגע. פיצוץ שאיש לא יודע איך האנושות תמשיך להתקיים אחריו. הגומי המשוסע בוודאי יפליק הגונות על פני המנפח, ונשורת הבלון תתפזר בכעס לכל עבר, ובערב פסח הבא ימצאו את הפיסות הירקרקות האחרונות שניתזו אל מעל הארונות ובין פיתולי הנברשות.

כעת תכפילו את תחושת טרום פיצוץ הבלון כפול מיליון מאתיים חמישים אלף (משוער), וזו פחות או יותר התחושה בשעה שיושבים על חבית חומר נפץ חמה ומזמזמת.

באופן מושאל, זה מה שהנכם עושים ברגעים אלו ממש. כולנו. יושבי ארצנו בפרט ותושבי תבל בכלל – יושבים כאחד על חבית כזו של חומר נפץ מועשר, שאין לאף אחד ערובה שלא תתפוצץ בכל זמן נתון, מכמה כיווני אוויר.

הבורא בדרכיו הנסתרות הוביל את עולמו למצב מרתק בו גורל האנושות כולה נתון בידי צרור מנהיגים מטורפים למחצה ולשליש. חלקם עריצים חמי מזג שלא מתחשבים באף אמנה ואינם בוחלים בשום תוצאה, וחלקם סתם הדיוטים ברי מזל שאין להם מושג איך ומדוע נחתו למעמד שלהם ומה עושים עם כל הכפתורים האדומים שניתנו בידיהם.

מנהיגים מטורפים אינם המצאה חדשה. העולם למוד המכאוב כבר ידע מושלים ורוזנים, קאנצלרים ומלכים מרושעים שלא היססו לטבוח רבבות סתם בשביל הקטע. העניין הוא שהיום יש בידי אלו את הכלים המחרידים להוביל לתוהו ובוהו כלל עולמי במהירות האטום.

בין שאר החזיתות והמדינות המפתחות גרעיני מחמד, נוצרה בשנים האחרונות חזית חדשה ומרתקת בכיכובם של צמד מנהיגים צבעוניים ובלתי צפויים. הלא המה קים ג’ונג-און הצפון קוריאני מן הצד האחד ודונלד טראמפ ידידינו משכבר מן הצד השני. הכל התחיל כמדומה מסכסוכים עתיקים שהתחממו בין שני חלקי הקוריאה, וקים ג’ונג-און (להלן: קים), כנראה לא ממש טיפוס חדור אחריות, החל מפתח תכניות להשגת פצצות אטום באמצעותם יוכל לעשות קצת סדר, (כמו לשטח את מדינות האויב).

האח הגדול האמריקאי מיהר כמובן לתחוב את אפו הסולד לעניינים היגעים, והחל לבחוש בקלחת ולנסות לסדר את העניינים. תחילה באמצעים הישנים והטובים כמו חרמות ובידודים וסנקציות כלכליות והערמת בעיות בויזה. אבל מר קים התגלה כפרד עקשן משכמו ומעלה. הוא חרץ לשון אסייתית רטובה אל מול הג’ינג’י המזדקן מוושינגטון והמשיך ללגלג כל הדרך אל האורניום המתעשר, ואף ביצע מספר ניסויים מעוררי פלצות במדבריות מקסיקו או משהו כזה.

מובן שדונלדינו נפגע עמוקות. מילא יכתוש את אויביו, אבל ככה לפגוע בו לפני כולם? לא יקום לא יהיה. השניים התמקמו היטב על מסלול התנגשות לקול ההמון המריע. כל אחד החל מריץ את אמרותיו השנונות ולשגר את איומיו מלאי הפאתוס שהחל לשנן עוד בהיותו בגן טרום חובה, למען החרפת המערכה. וברגע של השראה מיוחדת אף הכריז דונלד כי “צפון קוראיה תיענה באש וזעם שהעולם לא ראה מעודו”.

וכל זה הוא כהקדמה למה שהתרחש בימים האחרונים בין השניים הנלבבים. כנראה שהסנקציות בכל זאת עשו משהו, ומצב העניינים בתוך קוראיה הצפונית בכי רע, ולכן פנה קים אל עמיתו ממול והצהיר בקול רם, להפתעת העולם, כי מדינתו מקבלת על עצמה להפסיק עם הניסויים הגרעיניים.

הפרד העיקש מפיונגיאנג נכנע – צהלו הכותרות, הסנקציות הצליחו. אלקים יברך את אמריקה. תכף תוכננה פגישה בין השניים, בה יציגו הסכם הרואי – והעולם כולו ינשום לרווחה.

אבל אז מתברר הפרט המביך: קוריאה הצפונית הואילה לוותר על ניסויי הגרעין מהסיבה הפשוטה שכבר איננה זקוקה לניסויים כאלה. איך לא חשבנו על זה. כך יצא שלאחר הברכות החמות וחיוכי המנצחים של ארה”ב, הבינו הללו כי הותלו כהוגן בידי המטורף השמנמן מפיונגיאן.

בכדי להציל את כבודם הנרמס חידשו את הדיבורים על פגישה מכוננת במהלכה ייחתמו הסכמים חשובים. כשכולם יודעים שערך ההסכמים הללו משתווה לערכו של צרור דפים מקושקשים מן הצד האחד בשפת הג’יבריש.

ולמה חשוב להשחית חצי טור עבור עניינים שממילא לא נשאל עליהם במבחן? ובכן, יש כמה לימודים כלליים יפים שיהודי עשוי להפיק מכאן לחייו. קודם כל – קצת אמונה. הרי לא צריך יותר מדי במצב הנפיץ של היום בשביל להוביל לטירוף מערכות מוחלט. לא חסר הרבה בשביל להתחיל כאן מתקפת הכל בכל ופצצות אטומיות הרות אסון יתעופפו ממקום למקום, ויהפכו את היקום לכדור אש מדממת. לא תזיק לנו הידיעה שעולמנו תלוי על בלימה, ואין לנו באמת על מי לסמוך מלבד על אבינו שבשמים. נא להתפלל.

שנית, אמנם אין איש יודע מה יהיה הסוף, אבל היום קל לדמיין איך עשוי להתקיים מה שידוע בשם הגאון, שכתב עוד קודם שידע העולם פשר למילה ‘אורניום’, שמלחמת גוג ומגוג תתמשך תשעה רגעים בלבד.

אבל עיקר העניין לשמו טרחתי להביא את הידיעה (ולנחש את חלקה), הוא הלקח הנפלא לעניין פרשת השבוע. והוא: ההבדל המהותי בין ישראל לעמים.

כי הסיפור הזה הוא דוגמה אחת מתוך אינספור להתנהלות של גויי העולם. הרי כולם יודעים שמיסטר קים אינו האיש האידיאלי לסמוך על מילתו. ובכל זאת, ארה”ב מוכרחה להצדיק את התערבותה בקורות העולם, ולהציג קבלות על כוחה ויכולתה. כי אם לא תציג תוצאות – יבינו שכל עוצמתה הוא קשקוש אחד מפואר. ויבינו שהון תועפות נשפך לים בלא תוחלת. אז מדברים על פגישה ומציגים הצהרה חלולה ומסמנים לקהל להריע במלא הכח. כי בלי תוצאות בשטח – אין להם כלום. התהליך לכשעצמו אין לו שום ערך.

וזה בדיוק ההפך מדרכו של היהודי. אנו יודעים כי כל חיינו כאן, וכל העולם הזה, וכל הקורות והאסונות והאיומים והפחדים והצרות והבלגנים, הכל הוא חלק מתהליך שמימי גדול. כל דבר הוא צעד אל הגאולה, והגאולה היא צעד לאחרית הימים ואחרית הימים הוא צעד במילוי כבוד שמים.

הגוי חי בידיעה שכשימות – הוא ייגמר. ואם יפסיד כסף בחייו, או יחלה או יאסר או כל טרגדיה שתתקוף אותו, הרי שהוא פספס אפשרות לחיות חיים טובים. כן אם השקיע בדבר מה שנכשל בסופו של דבר, הרי שהכל היה לריק. ואם טווה תכנית שלא יצאה אל הפועל – הכל לשווא.

אבל היהודי המאמין יודע שאין שום צעד, ושום צער, כללי ופרטי, ושום מצווה, ושום מעשה דיבור ומחשבה שהולכים לאיבוד. היעד הוא הדרך, כי כל החיים הללו הם דרך. וגם אם לא כבשת את היעד, וגם אם לא הגעת אל התחנה הסופית, ולא “הבאת את הכותרת”, אבל כל תזוזה קלה בדרך יש לה משמעות עצומה בפני עצמה.

בנוסח סיום מסכת אומרים “אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר”, אומר המשגיח רבי חיים שמואלביץ זצ”ל, שהשכר שהם כן מקבלים אינו על העמל אלא על התוצאה. ואילו יושבי בית המדרש לא מקבלים שכר על התוצאה, אלא על העמל שזה עלה להם. זוהי נקודת ההבדל בינינו לבינם.

את הנקודה הזו מצאתי כמה וכמה פעמים בפרשתנו, ואנסה להספיק להציע שניים מהם לפני שיחטפו ממני את הדף שכבר היה צריך להיות מוכן מזמן.

ראשית, באזהרת התורה (לכהנים וג”ש לישראל, עי’ רש”י) שלא לקרוח קרחה וכו’ על המת, משום שהוא מדרכי הגויים. שכן הגויים מבחינתם, כאמור, אדם שמת הוא אדם שנגמר. הם מוזמנים אפוא לתלוש שערות וליילל ללא מעצורים על הדבר הזה שהיה ונגמר ואין עוד ודי וחאלס. אבל היהודי שיודע שכל החיים כאן לא היו אלא חלק מתהליך, כברת דרך לקראת התכלית, לא אמור להגיע לכדי תלישת שערות בנואשות חסרת אונים, מפני שהוא הרי יודע שזה לא סוף פסוק, וכי הנפטר רק התקדם בדרכו, סיים את התהליך הפרטי שלו וחזר לצור מחצבתו.

ושנית, פרשת ספירת העומר. כי הנה אנו סופרים את הימים לקראת חג השבועות, יום מתן תורתנו. ואם יפספס יהודי יום אחד – הרי שהפסיד את מצוות הספירה. לומר לך, שכל העניין הוא בתהליך עצמו. לא בתוצאה. וכל יום שמתקדמים הוא צעד נוסף בדרך, ואי אפשר לפספס צעדים באמצע הדרך, שהרי זו כל המהות והתכלית.

חז”ל אומרים ש”וספרתם” מלשון ספיר, כלומר תאירו את הימים. תמלאו אותם משמעות. כך תתכוננו היטב לקראת המעמד האדיר והמכונן של מתן התורה. משה רבינו הוסיף את יום החמישים מעצמו, מפני שביקש לתת לנו הזדמנות לעוד צעד של התעלות.

לכן חג השבועות איננו מכונה בתורה חג מתן תורה (וגם אינו תלוי בתאריך, אלא בסיום ספירת השבועות הללו), משום שהמתן הזה תלוי ועומד בטיב ההכנה שהכינו בשבעת השבועות שקדמו לו. ואחר חמישים ימי הזריעה אפשר לקצור את העומר.

וזו כל מהות חיינו: להתקין עצמנו בפרוזדור. לנצל את התהליך, לכונן את נפשנו בעצם הדרך ובאמצעות תלאותיה ודרך קורותיה. כי איננו חיים מתוצאות, ולא מחכים לשורות תחתונות, ולא בונים על הצלחות של משימות, אלא כל רגע בחיינו הוא צעד נוסף בדרך, ומהווה מבחן נפרד עבורנו, האם השכלנו לעמוד בו. ודווקא ההתמודדות הנאמנה בדרך, ההליכה במדבר בארץ לא זרועה, את זה זוכר לנו הבורא באהבה.

ב”ה / הגיגים / אמור / אייר עח

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com

The US Is a Bully – Israel Should Stop Giving the Same Impression

The Pentagon’s New Mission Statement: Neo-Colonialism & Hegemony Unmasked

By John Wight
RT News

July 6, 2018

 

The US has long sought to deny its hegemonic character while emphasizing its democratic character. It now seems all such pretence has been abandoned.

“False face must hide what the false heart doth know,” Shakespeare writes, in words that for time immemorial should have sat pride of place under the Great Seal of the United States on front of the podium whenever any president, cabinet member, congressman, or indeed any US official proclaimed their country a champion of democracy.

Now, with the US Department of Defense amending the mission statement of the US military from a ‘deter war’ stance to a ‘sustain American influence abroad’ stance all pretense, as mentioned, is over, allowing the country’s political and military elite to bask in the warm glow of hegemony unmasked.

According to Task & Purpose – a news site tailored to US veterans – this semantic shift in mission statement ‘seems a significant change for the department [Department of Defense] under President Donald Trump.’ But though perhaps for some it may constitute a ‘significant change’, students of US history will no doubt counter this particular assertion with the point that though it may constitute a change in form, it is anything but when it comes to content.

How could it otherwise when imperialism and hegemony are the very fulcrum of US foreign policy, and always have been? Both, in fact, lie at the very foundations of the country’s existence, reinforcing a muscular identity rooted in nationalism, exceptionalism and supremacy – a toxic brew responsible for some of the most heinous crimes in human history.

From the Mexican-American War of 1846-48, resulting in the US seizing half of Mexico at that time – an episode lambasted by former slave and famed US abolitionist, Frederick Douglass, as a “disgraceful, cruel, and iniquitous war with our sister republic” – all the way up to the war for regime change in Libya in 2011, under the rubric of NATO, the US has been the single greatest threat to peace, stability, and justice around the world.

That champions of US expansionism wave the banner of democracy, human rights, and liberty to justify its objectives only adds an extra layer of mendacity to the character of what has proved an insatiable beast of conquest and domination.

Writing in the introduction to his classic work – ‘’ (Zed Books, 2014) – author William Blum identifies the influence of the national propaganda which accompanies US hegemony: “No American has any difficulty believing in the existence and driving passion for expansion, power, glory, and wealth of the Roman Empire, the Ottoman Empire, the Austro-Hungarian Empire, or the British Empire. It’s right there in their schoolbooks. But to the American mind…‘The American Empire’ is an oxymoron.”

And lest anyone lapse into the mistake of believing that US foreign policy differs according to the occupant of the White House; this is a fatuous misreading of reality on the same level of absurdity as the claim that the character of a crocodile differs according to the colour of its eyes.

Perhaps the most unabashed and unapologetic encomium to US expansionism of recent times was that proclaimed by prominent US newspaper columnist Thomas Friedman in the pages of the New York Times in 1999. At a time when the US was wallowing in post-Soviet triumphalism, Friedman encouraged the notion that America truly was the world’s one indispensable nation.

Friedman writes: “The hidden hand of the market will never work without a hidden fist – McDonald’s cannot flourish without McDonnell Douglas, the builder of the F-15. And the hidden fist that keeps the world safe for Silicon Valley’s technologies is called the United States Army, Air Force, Navy and Marine Corps.”

When it comes right down to it, it really isn’t rocket science. After all, those 800 US military bases in over 70 countries across the world are not there for ornamentation, and certainly not to help make the world safe for democracy. Instead, per Friedman, those bases exist to make the world safe for Western global corporations to plunder and exploit the world’s human and natural resources untroubled by the inconvenience of national sovereignty and self-determination.

Continue reading…

From Lewrockwell.com, here.

בענין חוקי המדינה נגד השימוש בסמים מסוכנים מסוימים

קנאביס רפואי והציבור החרדי

יהודה סגל

 ז’ חשון ה’תשע”ח 27/10/17

מה יקרה למאזן הרווחים של החברות המפלצתיות אם קופות החולים הממשלתיות יפסיקו לרכוש את התרופות המסוכנות והיקרות שלהם? אז המדינה יוצרת עבורם מונופול, ובעלי החברות, מצדם, דואגים לטובות הנאה לאנשי השלטון. כולם מאושרים מההסדר – מלבד החולים חסרי ישע והון, כמובן.
כמו בין אומות העולם, גם אצלנו יש חולים. התרופה לחולים רבים – ולא רק כמשכך כאבים, כידוע כבר הרבה שנים, היא קנאביס. ונתנה תורה רשות לרופא לרפאות.

האם ניתן להתמכר? ודאי. האם ניתן להינזק? ברור. אך מה בכך?

אין איסור בתורה על השכרות, מיין ושלא מיין, אא”כ האדם חובל בעצמו (“לא תשתי סמא”, פסחים קי”ג א’). אדרבא, תנו שכר לאבד ויין למרי נפש. והחובל בעצמו, אע”פ שאינו רשאי, פטור. אין שום הבדל בין קנאביס להרואין מבחינה זו.

גם כשיש אפשרות להשתמש באיזה דבר לעבירה (בהמה להרבעה, דם וחלב לאכילה, רעל להרעלה, סמים לפגיעה בבריאות), משאירים את הבחירה והאחריות החופשית בידי הפרט, אם הוא מעל גיל בר מצוה. רק אם אחד בא לחטוא, מתרים בו, מענישים אותו, ובערת הרע מקרבך. וגם זה אינו מסור אלא לבית דין, ולא לפיקציה המכונה מדינה.

התמכרות – ולא משנה אם זה אלכוהול, אוכל, אינטרנט או הימורים – היא בעיה רפואית\פסיכולוגית\מוסרית, אך בעליל לא פלילית, בדיוק כמו כעס, חמדה, עצבות, וכהנה. אם לא כן, אין לדבר סוף. העדפות בינ-זמניות הן בהכרח אישיות.

הטיפול מופקד בידיו של היחיד, של משפחתו ומקורביו, הרופאים שלו, וארגוני גמילה מרצון, למטרות רווח ושלא למטרות רווח. זה לא מתפקידו של בית דין הגדול או שבשערי העיר או ז’ טובי העיר הלגיטימיים – העומדים במקום הסנהדרין (חזו”א סנהדרין סימן ט”ו סק”ד) – למנוע כל אפשרות מכשול ועוון אנושי מראש.

אז מנין החוצפה של המדינה לרדוף את האזרחים שלה על גידול, מכירה ושימוש בסמים שונים? כאלו שחוטפים יהודים כשרים על לא עוול בכפם וקוראים לזה “בית כלא” עוד מטיפים לנו מוסר אישי?! ובכלל, האכיפה בלתי אפשרית. אפילו בתוך בתי הכלא, שיא העבדות הממשלתית, ניתן להשיג סמים. האכיפה צריכה להיות אישית, כמו בכל תחומי החיים האישיים.

גם לגליזציה איננו האידיאל, כיון שזה מאפשר למדינה לקחת עליו מיסים (אף שזה בוודאי עדיף מהפללה). האידיאל הוא אי-הפללה גמור לכל חומר כימי\ביולוגי שהוא למגדלים, משווקים ומשתמשים בצורה מוחלטת.

אלא מאי? יש למדינה כמה סיבות טובות לרדוף אותנו:

ראשית, כל חוק מיותר, ובפרט חוקים האוסרים על החזקת איזה חומר או כלי נשק הם כר נרחב לחיפושים בכלינו האישיים, למעצרים על פי חשד בעלמא, ותירוץ מעולה לתקציבים ממשלתיים שמנים וגדלים.

שנית, הקנאביס הוא זול יותר, בריא יותר, ובעל הרבה פחות תוצאות לוואי מאשר התרופות המהונדסות לחולים במחלות רבות. מהיכן ירוויחו חברות התרופות מיליארדים אם המדינה תסיר את חסינותם לכוחות התחרות בשוק החופשי? מה יקרה למאזן הרווחים של החברות המפלצתיות אם קופות החולים הממשלתיות יפסיקו לרכוש את התרופות המסוכנות והיקרות שלהם? אז המדינה יוצרת עבורם מונופול, ובעלי החברות, מצדם, דואגים לטובות הנאה לאנשי השלטון. כולם מאושרים מההסדר – מלבד חולים חסרי ישע והון, כמובן.

הפללה רק מעשירה את הפושעים העוסקים בסחר סמים. הללו מסוגלים גם לספק מוצר פגום (במינון, ועוד), כיון שגם כך הוצא העסק מחוץ לחוק. האיכות הגרועה של החומרים עשוי להביא עד פיקוח נפש. במדינות כמו הולנד וקולורדו בהם המדינה נתנה מדה מסוימת של חופש, הפשע ירד בצורה דרסטית, והתמעטו מספרם של החולים בהתמכרות, והנפגעים ממוצר פגום (בטווח הארוך).

אולי אנחנו בארץ עוד לא בשלים לאי הפללה מלא, אבל גם חה”כ יעקב ליצמן מיהדות התורה מכריז רבות על כוונתו להקל על גידול שמן קנאביס רפואי. הוא גם מתכוון להכניס אותו לסל התרופות המאושר עבור הסובלים מאפילפסיה ואוטיזם. נחיה ונראה…

עשרות שנים הצעות ומתווים עולים ויורדים מן הפרק, אך דבר לא קורה, זאת משום שלמדינת ישראל, בדיוק כיתר מדינות העולם, אינטרס מובהק בהמשך המצב הקיים, למרות סבלם האיום של עשרות אלפי החולים.

בס”ד, יהודה סגל

YSMehadrinews@Gmail.com

מאתר מהדריניוז, כאן.

Breslov Values Visiting Eretz Yisrael, But Not Moving There

In “Kochvei Ohr” (Anshei Moharan, Alef), Rabbi Nosson of Nemirov advises his son against moving to Eretz Yisrael, so he doesn’t miss out on visiting Uman on Rosh Hashana. After all, the gravesite has an “aspect” of Eretz Yisrael…

אמר פעם אחת לבנו ר’ יצחק ז”ל מטולטשין שלא יסע לארץ ישראל לדור שם בקביעות עד שיהיה בן ששים שנה (והמובן היה מדבריו הקדושים שאף על פי שישיבת ארץ ישראל גדולה מעלתה מאד וכמובא בספרי אדמו”ר זצ”ל, אבל כבר אמר אדמו”ר זצ”ל על הראש השנה שלו שאין דבר גדול מזה כמובא בחיי מוהר”ן וגם כל קדשת ארץ ישראל נמשך ממנו כמובן בלקוטי תנינא סימן מ’, וגם מובן ומבאר בדברי אדמו”ר זצ”ל שכשנתוסף רק נפש אחת להקבוץ שלו בראש השנה אז נתרבין הבתים של הקדשה אלף אלפים ורבי רבבות פעמים עד אין שעור ועין בלקוטי הלכות הלכות נזקי שכנים הלכה ד’ שאין ערך להעבודה שיעבד האדם בפני עצמו אפלו כל היום נגד נקדה אחת שעושה כשמצטרף וכו’ עין שם ומכל שכן שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, וכל אשר גדלה ושגבה רוממותו והתעלותו של אדמו”ר זצ”ל, כן גדלו ושגבו גם התקונים אשר יעשה בימי ראש השנה הקדושים כמבאר בדבריו הקדושים בהלכות גביות חוב מהלקוחות הלכה ה’ אות י”ד עין שם).

By the way, Rabbi Nosson refers to the obstacle of physical travel distance alone, but technology has since made cheap, swift travel back and forth possible. See our summary of Rabbi Brand’s halachic opposition even today to going to Uman on Rosh Hashana for those already residing in Israel, but a convinced Breslover should not, therefore, delay moving to Eretz Yisrael, of course!

UPDATE: Having learned more about the topic, I am far less critical. There was a tradition in Breslov to move to Eretz Yisrael specifically after a certain time following the Rebbe’s passing (Rabbi Shlomo Veksler quoting “ודר רביעי ישובו הנה”). And Rabbi Morgenstern’s book on spending Rosh Hashana in Eretz Yosrael has impressive proofs which bear on our topic. And the editorial parens trying to obfuscate the part about “sixty years old” doesn’t cut it.

And there is more…