הנה כתבה מרתקת בוינט שנשלחה אלי:
למדינה נגמר הכסף – העם עבר לסחר חליפין
הכלכלה של ונצואלה קורסת, ובנוסף למחסור במזון ובתרופות היא סובלת ממחסור בשטרות. אז איך משלמים לספר או לנהג? עם קמח ואורז
עשרות דייגים ממתינים בשמש היוקדת של הצהריים ללקוחות שיקנו את הדגים שהעלו בחכתם. הדייגים בעיירה ריו צ’יקו, בחוף הקריבי של ונצואלה, לא מצפים לקבל כסף אלא קמח, אורז ושמן לבישול. “אין כאן כסף מזומן, רק סחר חליפין”, אומרת מיליידי בת ה-30, שמחזיקה צידנית עם דגים שבעלה הצליח לדוג. היא מקווה לקבל תמורתם אוכל שיספיק להאכיל את ארבעת הילדים שלה, או תרופות לילד שסובל מאפילפסיה.
בוונצואלה יש מחסור חמור לא רק במזון ובתרופות, אלא גם בשטרות. כתוצאה מהיפר-אינפלציה צריכים האזרחים להשיג שטרות כסף רבים כדי לשלם גם על הסחורות הזולות ביותר. לוונצואלה אין כרגע מספיק שטרות, וסחר החליפין צובר תאוצה.
בערים הגדולות יכולות חלק מהחנויות להתמודד עם המצב על ידי העברות בנקאיות או תשלום באשראי. ביישובים כמו ריו צ’יקו, עיירה עם 20 אלף תושבים, זה לא בא בחשבון. גם באזורים רבים בבירה קרקס בעלי עסק רבים מעדיפים את סחר החליפין על העברות בנקאיות וכרטיסי אשראי.
הזינוק בשימוש בסחר החליפין משקף את מצבה העגום של מדינה שפעם הייתה משגשגת, וכעת חוזרת אחורה בזמן. “זאת שיטת תשלום מאוד פרימיטיבית, אבל זה גם מאוד פרימיטיבי שלמדינה אין מספיק כסף מזומן”, אומר הכלכלן לואיס ויסנטה לאון.
ומה ממליצים בוינט?
הכלכלנים אומרים שהבנק המרכזי של ונצואלה לא עומד בקצב האינפלציה, שלפי האופוזיציה הגיעה בחודש מאי לשיעור של כמעט 25,000%. הבנק לא מדפיס שטרות מהר מספיק.
ונצואלה הייתה פעם אחת המדינות העשירות בדרום אמריקה, אך הכלכלה שלה קרסה במהלך כהונתו של הנשיא ניקולס מדורו. כמעט מיליון איש – 3% מהאוכלוסייה – עזבו את המדינה בין 2015 ל-2017. מדורו נבחר לכהונה נוספת של שש שנים בחודש מאי, אחרי מערכת בחירות שלוותה בחרמות ובטענות לאי סדרים. ארה”ב גינתה את התנהלות מערכת הבחירות. לפי מדורו היא והאופוזיציה הכריזו “מלחמה כלכלית” על ונצואלה, שהובילה לעליית מחירים ולמחסור מתמיד במוצרי מזון ותרופות.
חוליו, בן 34, עובד כנהג אופנוע, ומספר שהוא מרשה ללקוחות שהוא בוטח בהם לשלם לו בהעברה בנקאית – בגלל שאין מספיק כסף מזומן. “אני מעדיף אוכל במקום מזומן”, אומר בלנקו, שמחכה ללקוחות בשכונות העוני במערב קרקס. “אני עובד בשביל אוכל כדי לשרוד”.
ברובע לה וגה העני בקרקס, שבו חיים 124 אלף בני אדם, מציע הספר אלפרדו תספורת תמורת מיליון בוליבאר – בערך 30 סנט בשוק השחור. הוא מקבל גם אוכל עבור התספורת, ולפעמים מפנה את הלקוחות לאטליז הסמוך – ומבקש מהם לקנות לו משהו ששווה ערך לתספורת.
בינתיים, בעיירה ריו צ’יקו, מספר הדייג ריינלדו על התסכול הגדול. הוא אומר שלפעמים הוא לא מצליח לקבל דבר תמורת הסחורה שהוא מציע ללקוחות: “יש ימים שעוברות חמש שעות בלי שמכרתי שום דבר, ואז אני חייב לקחת את כל הדגים הביתה”.
