נפקא מינא בשינוי הטבע בהלכות שבת?

שו”ע או”ח סימן של”ו ג’:

… האוכלים בגנות, אסורים ליטול ידיהם על העשבים שמשקים אותם, אע”פ שאינם מכוונים, פסיק רישיה הוא; אבל מותר להטיל בהם מי רגלים או שאר משקין שאינם מצמיחין.

ביאור הלכה סימן שם ד”ה או:

או שאר משקים וכו’, קשה דלפי מה שכתב הסמ”ג והובא בהגה”מ והעתיקו המ”א דהמשקה מים חייב משום חורש ג”כ אמאי כתב דביין מותר וה”ה בשאר משקים שאינם מצמיחין נהי דאינו מועיל להזרעים עכ”פ מרפה הקרקע ע”י הלחלוחית ויתחייב משום חורש ושמא י”ל דלא אמרו בזה משום חורש רק היכי דהוא מועיל להזרעים ג”כ אבל היכי דהוא מקלקל להזרעים אפשר דאין מתיפה הקרקע ג”כ וכעין זה מצאתי ג”כ במאמ”ר אבל הוא דוחק וצ”ע ודע דבספר תפארת ישראל כתב דבחכמת אקאנאמיע אמרו שמי רגלים הם טובים מאד לזבל הקרקע א”כ מזבל תולדת חורש הוא עכ”ל ולא נהגו העולם ליזהר בזה כלל וגם משבת פ”א ע”ב מוכח שלא כדבריו דהלא אי אפשר לגדולים בלא קטנים ולדבריו היה אסור גם לפנות על שדה ניר בשבת מחמת חרישה ולא משמע שם כן עי”ש.

Mind-Altering Drugs: Is the Change for the Better?

Many artists imagine mind-altering substances are a help to their talents.

I say, if that were true, we would have already heard about it from Chazal. If anything, we learn the opposite (פסחים קי”ג א’ לא תשתי סמא).

The following is based on Gary North:

William Blake’s wrote: “If the doors of perception were cleansed, everything would appear to man as it is: Infinite”. Aldous began experimenting with psychedelic drugs in 1952. In 1954, Aldous Huxley published a book defending the use of psychedelic drugs titled: “The Doors of Perception.” Jim Morrison, who died a heroin addict at the age of 27, named his group “The Doors,” in honor of the Blake/Huxley phrase.

Huxley died on November 22, 1963. A week before he died, under the influence of a sedative, Huxley spoke into a tape recorder operated by his wife. He admitted:

. . . When one thinks one’s got beyond oneself, one hasn’t. . . . I began with this marvelous sense of this cosmic gift and then ended up with a rueful sense that one can be deceived. . . . It was an insight, but at the same time the most dangerous of errors . . . inasmuch as one was worshipping oneself.

[Quoted in R. C. Zaener, Zen, Drugs and Mysticism (New York: Pantheon, 1972), p. 108.]

ויקרא לה נבח בשמו

דרישת דגל התורה: לקרוא לרמב”ש ד’ על שם הרב שטינמן זצ”ל

יהודה סגל

 כ”ט כסלו ה’תשע”ח 17/12/17

אפילו מלכי ישראל – הלגיטימיים – לא קבעו שמות לכל שכונה בערים שבנו…

ע”פ דיווח “בחדרי חרדים” במכתב ששיגרו חברי המועצה שמואל גרינברג, משה מונטג וישראל סילברסטין לראש העיר משה אבוטבול (המשמש גם בתפקיד יו”ר ועדת שמות) קראו לקרוא לשכונת רמה דל”ת בשם “אילת השחר” כשם ספרו של הרב שטינמן על הרבה מסכתות (ופירושים על התורה).

בביתר יש דרישה דומה לקרוא רחוב על שמו.

איש לא חולק על תרומת הרב שטינמן לבית שמש, ובפרט בהקמת השכונות החדשות להקלה על מצוקת הדיור החרדי. אבל את השם התושבים צריכים להחליט, ולא פוליטיקאים המבקשים איזשהו תדמית לקראת בחירות. מחר תחליטו עבורנו גם את מי למנות מרא דאתרא ע”פ שיקולים פוליטיים?!

שלא לדבר על התעלמות מכל רוח צוואתו של הרב זצ”ל שלא לכבד אותו בהגזמה לאחר פטירתו…

תלמוד ירושלמי: “אין עושין נפשות [מצבות] לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונן”.

וועדת השמות, כמו גם “האקדמיה ללשון העברית” חושבת שההיסטוריה בידיה. את השפה קובעים המדברים בה, ואת שמות השכונות קובעים המתגוררים בהן.

מישהו מכיר בכלל היכן נמצאים שכונת מרנן ה”אבי עזרי”, “רמת קנה בושם”, “רמת חזון עובדיה” (ו“נווה שמיר”, להבדיל… סתם!)?

(תשובה למעוניינים: ג1, חפציבה, ג2, רמה ה’.)

הרב עובדיה קרא “רבי מאיר אוסר”. הרב ברנסדורפר דבר נגד הרב שטינמן. וכולם יסכימו עם הרב עובדיה שאותו ראש ממשלתם י’ שמיר הנהו “אוכל השקץ והעכבר והחזיר”. אז מה, כבר מפרידים את בית שמש לגרמים?!

טוב, לפחות סדר העדיפויות של הנציגים לא משובש: במקום לדאוג לזוטות כמו איכלוס השכונות החדשות, פארקים, פינוי אשפה, וכיוצא, הנציגים מתעסקים בשמות הקודש לאור הנר.

בס”ד, יהודה סגל

YSMehadrinews@Gmail.com

מאתר מהדריניוז, כאן.

גלעד אלפר תומך בשיטת השוברים

תחרות – גם במערכת החינוך

בעשור האחרון הגדילה ישראל את תקציב החינוך בכ-32% (מותאם לאינפלציה ולצמיחת האוכלוסייה – הנתונים באדיבות תנועת “חופש לכולנו”). למרות הגידול העצום הזה בהוצאה, רמת החינוך כמעט אינה משתפרת ותלמידי ישראל מפגרים משמעותית לעומת ממוצע המדינות המפותחות. העיתון “דה מרקר” ראיין את מנהל מחלקת החינוך של ה-OECD לרגל ההישג המפוקפק הזה, ולמרות שהראיון היה מחכים למדי, נראה שגם המראיין וגם המרואיין פספסו את הבעיה המרכזית של מערכת החינוך בארץ – חוסר תחרות בין בתי ספר.
בכל תחום שבו מתנהלת תחרות בין חברות ובין ספקים, האיכות נוטה להיות גבוהה והמחיר נוטה להיות נמוך. כך עם מחשבים, מכוניות, בגדים, שירותי תיירות, שירותי הסעדה וכו’. התחרות החופשית בתעשיית הסמארטפונים הביאה לכך שאפשר כיום לקנות במאות שקלים מכשירים איכותיים, שהיו נחשבים למכשירי דגל יוקרתיים לפני שנים ספורות. לעומת זאת, תחומים שמאופיינים ברמת תחרות נמוכה, מאופיינים גם במחירים גבוהים, באיכות עלובה ובחוסר שביעות רצון של קהל הצרכנים. הדוגמאות הקלאסיות הן מונופולים ממשלתיים – משטרה, בתי משפט ולענייננו – בתי הספר.
בתחומים שבהם יש תחרות ברור מי הוא הלקוח. למשל, בתעשיית הסמארטפונים הלקוחות הם אנחנו – הצרכנים. אנחנו מחליטים איזה סמארטפון לקנות ואנחנו אלה שצריך להשביע את רצונם. הלקוחות אינם המהנדסים שעובדים בחברות האלה, או עובדי הייצור, או אפילו המנהלים ובעלי המניות. אם חברה שמייצרת סמארטפונים תחדל לייצר מוצרים שמוצאים חן בעיני הלקוחות, החברה תפשוט רגל. וזה כלל לא משנה אם העובדים נהנו לעבוד בחברה או לא. הלקוחות-הצרכנים הם שקובעים את גורל החברה ולכן החברה עובדת למענם.
אך מי הם הלקוחות של בתי הספר הממשלתיים? הרי בסקטור תחרותי, אם אינך מרוצה מהמוצר, אין בעיה לעבור לספק אחר. לא מרוצה מהמסעדה במורד הרחוב? עבור למסעדה שממול. לא מרוצה מהרהיטים ברחוב הרצל בת”א, סע לאיקאה. אינך מרוצה מבית הספר שבו לומד ילדך? זבש”ך. בדרך כלל אין לאן לעבור, אין איך לעבור. הילדים תקועים בבתי ספר שכולם יודעים שהם גרועים, ואין מה לעשות.
האמת היא שהלקוחות של מערכת החינוך בישראל אינם התלמידים והוריהם, אלא המורים שנהנים מקביעות ומחסינות מפיטורים וכמובן המנגנון הביורוקרטי של משרד החינוך. לכן עלייה של ‭ 32%‬בתקציב החינוך בעשור האחרון לא עזרה, ולכן אין טעם בשפיכת עוד דליים של כספי מסים לתוך המערכת המעוותת הזו.
הפתרון הוא הכנסת ממד התחרות למערכת החינוך ותמרוץ נכון של מורים טובים. לכאן נכנסת שיטת השוברים, שמתבססת על חלוקת שוברי חינוך במימון תקציב החינוך לכל תלמיד, שיוכל לממש את השובר בכל בית ספר פרטי על פי בחירתם של התלמיד והוריו. בתי הספר יצטרכו לשכנע תלמידים לממש את השוברים אצלם, וסוף סוף יחסי ספק-לקוח יתקיימו גם במערכת החינוך הישראלית. השיטה הזו עובדת ברבות ממדינות המערב, וגם לנו מגיע.