Year: 2018

בהסבר השמטה ברמב”ם, כתב החזון איש יו”ד סימן ק”צ סק”ד:

… [… הר”מ היה מסור לקצר בכל מאי דאפשר כדי להספיק לכלול כל שרשי תורה שבע”פ שהיא עבודה בלתי טבעית בכח אנושי רק שניתן מתנה למי שזכה לכך, וכדתנן בלומד לשמה].

הערה: צריך לומר “כדתניא” בלומד לשמה.

אבל בתוספות חולין ריש פ”ז ב’ כתב שיש תנן שהוא ברייתא?

נו נו.

Pri Chadash Yoreh Deah 84:53:

כה אמר חזקיה לא אוכל להתאפק מלהזהיר ולהודיע לעם חומר איסור התולעים לפי שנעשה קל בעיני הבריות וכיון שעבר אדם עברה ושנה בה נעשית לו כהיתר ואין איש שם על לב מבלי לב ודשו ביה רבים וגדולים ואפי’ החכמים והיחידים אינן נזהרין כראוי עפ”י מה שנתבאר בש”ס ופוסקים בסימן זה ובפרט… והחמירה התורה בזה בהרבה לאוין ומלקיות להיות שהוא איסור מצוי מאוד בפירות בירקות ובקטניות ברוב מיני מאכלו’ וא”א ליזהר מלהכשל בהם אם לא בזריזו’ גדול ולפיכך הוצרך הכתוב לזרז ביותר ולהרבות לאוין באיסור שרץ הארץ ומעתה כל אדם יזדרז בעצמו מלהכשל באיסור זה וגם לדרוש ברבים חומרת איסורו כי היכי דלפרשו מיני’ ואני את נפשי הצלתי. ישמע חכם ויוסף לקח.

Isn’t it interesting that when we read a reliable criticism of Jewish observance, especially of Torah scholars, we discount it, explaining it as an exaggeration (as though it was easy for the author to think and write this), and then quickly forget it when it comes to pondering the possibility of “traditional” sin, but when we read any praise of Jews, we take it literally, add it to our list of self-congratulation, and even assume the praise was understated?

עיין חזו”א יו”ד סוף סימן קנ”א שאין להבטל מהתורה חלילה בשביל להעשיר.