דרשות רבנים לנשים – מהי דעת התורה?
Reprinted with permission.
“מדוע קליפורניה הליברלית הפכה לבירת העוני באמריקה?” שואל העיתון הליברלי לוס אנג’לס טיימס. (ליברלי – בלשון אמריקאית פירושו שמאלני, או סוציאליסטי). מי המדינה בעלת שיעור העוני הגבוה בארה”ב? שואל העיתון. התשובה: לא מיסיסיפי, ווירג’יניה המערבית או ניו מקסיקו – אלא קליפורניה. את הנתון הזה קבעה הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה (“משרד מפקד האוכלוסין”). זאת בזמן שקליפורניה היא מהמדינות העשירות בארה”ב, בה יש גידול גדול בתעסוקה וגידול בתוצר לנפש בשיעור פי שניים מאשר הממוצע בארה”ב. זה לא שקליפורניה, חלילה, קמצנית ואדישה לעוני, אדרבא – קליפורניה היא “חברתית” ומתקדמת מאד ויש לה אינספור תכניות לסיוע לנזקקים בכול הצורות האפשריות, ותקציבים אדירים לנושא. בין השנים 1992 ל 2015 היא הוציאה כמעט טריליון דולר (אלף מיליארד) על מלחמה בעוני. קליפורניה, שבה 12% מאוכלוסיית ארה”ב מכילה כשליש ממקבלי קצבות העוני בארה”ב. הסיוע הציבורי הנדיב לא השיג קיטון בעוני, אלא, נראה שהגדיל את העוני.
הממשל הפדרלי העביר באמצע שנות ה- 90 (בימי הנשיא קלינטון) חוק רפורמה בסעד (welfare) שקבע שאין לעודד אורח חיים מבוסס על סעד welfare is not a way of life, שאנשים צריכים לעבוד למחייתם ולא לחיות כל חייהם על קצבאות סעד. בפועל, מקבלי קצבאות הסעד נדרשו לצאת לעבודה. הרשויות בקליפורניה היו מאד “חברתיים” (מבחינה אידאולוגית), סרבו לדרישות אכזריות כאלה, וסירבו ליישם את התכנית הפדראלית בקליפורניה – כלומר המשיכו לחלק קצבאות נדיבות ללא שום דרישות לעבודה. בעוד שבמדינות רבות שיישמו את הרפורמה בסעד, קטנו במידה ניכרת שורות מקבלי הסעד, המספר בקליפורניה רק גדל. כנראה שאוהבי סעד רבים גם היגרו לקליפורניה – פראייר מי שלא…
האינטרסים הכלכליים של העובדים הסוציאליים והעובדים בתעשיית חלוקת הסעד והסיוע הם גם גורם. כל גוף ציבורי מנסה לנפח את הבעיה בה הוא מטפל (נתמכי סעד – במקרה שלנו) ולהשיג יותר תקציבים, ועמם כוח, מעמד, פרנסה ובטחון כלכלי (של עובדי הסעד). לכן – האינטרס האישי של עובדי הסיוע מחייב להגדיל את בסיס הלקוחות שלהם – כלומר את מספר נתמכי הסעד. לקליפורניה יש מנגנון עצום של מטפלי סעד. יש כ- 883,000 עובדים במשרדי המדינה והרשויות המקומיות, חלק גדול מהם בשירותים חברתיים. רבים עלולים לאבד את משרותיהם אם כמות מקבלי הסעד תקטן – אין להם שום אינטרס שזה יקרה, אדרבא.
סיבה אחרת לעוני בקליפורניה היא המחיר הגבוה מאד של הדיור (גבוה בהרבה ממדינות אחרות). חלק גדול מיוקר הדיור נובע מתחיקה ורגולציה מאד “מתקדמת” בנושאי הבניה. למשל: חוק איכות הסביבה שהתקבל בקליפורניה ב- 1971 מייקר מאד את הבנייה, והכשיל פרויקטים רבים. רפורמה בחוקים אלה יכולה להגדיל את היצע הדירות ולהוריד את מחירן, אבל הדבר לא עומד על הפרק כלל. רק לפני כשבועיים התקבל חוק חדש המחייב להתקין קולטי שמש על כל בית פרטי – תוספת של כ- 10,000 דולר לעלות בית.
גורם אחר הן התקנות לצמצום הפליטות, הגורמות לייקור האנרגיה בקליפורניה (ואתה – כמובן – ייקור של יתר המוצרים). עלויות האנרגיה בקליפורניה גדולות בכ- 50% מהממוצע הארצי (בארה”ב). כ- 1 מיליון אזרחי קליפורניה חיו ב”עוני אנרגטי” – שפירושו הוצאה של יותר מ- 10% מהכנסתם על אנרגיה (חשמל בעיקר).
האידיאולוגיה המתקדמת של אזרחי קליפורניה הנאורים הביאה גם להעלאת שכר המינימום מ- 10 דולר לשעה עד ל- 15 דולר לשעה (בשנת 2022), אבל ההעלאה אינה מסייעת כלל ל- 60% מעניי קליפורניה שאינם עובדים… אדרבא, סיכוייהם למצוא עבודה בשכר המינימום המוגדל קטנים עוד יותר. ובנוסף – פוגע שכר המינימום הגבוה בעסקים קטנים כמו מסעדות ומביא לסגירתם, ובכך מגדיל את האבטלה והעוני.
קליפורניה היא מדינה הנשלטת, כבר זמן רב, על ידי המפלגה הדמוקרטית, דהיינו – על ידי אידאולוגיה סוציאליסטית-חברתית. הרוב של הדמוקרטים בשני בתי המחוקקים בקליפורניה הוא בלתי מעורער, והרשות המבצעת – המושל – לרוב דמוקרטי גם כן, ואם הוא בטעות רפובליקאי (כמו המושל שוורצנגר) אז הוא בכל זאת מאד מתקדם ו”חברתי”.
בקיצור: יישום האידאולוגיה ה”חברתית” הביא לשיאים של עוני בקליפורניה.